לא ברור מי ינצח בבחירות שתיערכנה השבוע, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בוודאות מי הפסיד בהן. הפסידה התקשורת הישראלית. הפסידו 29 האחוזים שלפי הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה עוד נותנים בה אמון. הפסידה הדמוקרטיה הישראלית, שתיאלץ לפתח דרכים יצירתיות לקיים את עצמה בלי עיתונות של ממש.
ברור לגמרי שבמערכת הבחירות הזאת נפל דבר. שאבדה הבושה. שכל מי שעשו מאז ומעולם עיתונות פוליטית אבל ניסו להסתיר אותה, להתכחש לה, להעמיד פני תם כשטענו כלפיהם שהם מערבים שיקולים זרים בבחירת האייטמים ובדרך הטיפול בהם, כל אלה הפכו חסידי תורתו של נפתלי בנט. הם לא מתנצלים. הם לא חושבים שהם צריכים להתנצל. הם עושים הכל מהמקפצה, כי אין מי שיגיד להם שהם מזהמים את מימי הבריכה שממנה כולנו שותים.
אם ב־1999 ניסו כלי התקשורת המובילים להשניא עלינו את בנימין נתניהו, הפעם הם עלו מדרגה. הפעם, כדי להיות בטוחים שהוא יעוף לבלי שוב, הם בחרו להשניא עלינו גם את המדינה שבראשה הוא עומד. לצייר אותה כעומדת על סף קריסה. ככזו שבה הכאוס שולט בכל. הכל רע. כולם עניים. כולם רעבים. אין עבודה. אין פרנסה. אין תעסוקה. אין בריאות. אין רווחה. יש רק ייאוש. זה היה ניסיון מניפולטיבי ציני לייצר כאן אווירה של תוהו ובוהו, כדי לשכנע אותנו שכך אי אפשר להמשיך.
המצב אכן רחוק מלהיות מושלם. ובכל זאת, עברתי השבוע על מדד הדמוקרטיה שהנפיק לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה. 66% מהישראלים מדווחים שם שמצבם האישי "טוב" או "טוב מאוד". רק 17% טוענים שהמצב הכללי של המדינה "רע" או "רע מאוד". "הציבור חיובי בהערכת המצב האישי והלאומי יותר מכפי שמשתקף בתקשורת", מסכמים המחברים.
מילה של גנרלים
נתניהו לא קיבל צ'אנס לרגע. מאז הוכרזו הבחירות, שמה אותו התקשורת על הצלב וירתה. לשום פעולה שעשה לא היה צ'אנס לקבל סיקור חיובי. כל אמירה שלו הושמה ללעג ולבוז. כלום לא היה ענייני. הכל היה פוליטי. המטרה של החלפת השלטון קידשה את כל האמצעים.
קחו את הפרסום של נחום ברנע בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", שלפיו הסכים נתניהו לדון עם הפלסטינים על שורה של ויתורים נדיבים, בהם חזרה לגבולות 67' עם חילופי שטחים. בלי קשר לשאלה אם הדיווח נכון או לא, הרי ברור כשמש שנכונות לוויתורים מדיניים שכאלה זה משהו שמתאים כמו כפפה ליד לאג'נדה של הרוב המוחלט של העיתונאים וכלי התקשורת בישראל. נתניהו, לכאורה, היה אמור אחרי החשיפה הזאת להיות מונף על הכתפיים, לצלילי קריאותיו הקצובות של ברנע: "הצביעו נתניהו ומחל".
קראתי והתקשיתי להבין איך "ידיעות אחרונות", מזווית הראייה המדינית הפשרנית שלו, מצליח גם לספר שנתניהו היה מוכן לוותר, וגם לתקוף אותו על זה. שלושה ימים אחר כך יצאה שורה של גנרלים בדימוס, שהתארגנה תחת הכותרת "מפקדים למען ביטחון ישראל", ותקפה בבוטות את ראש הממשלה על כך שאין לו אופק מדיני ולא הייתה לו מעולם נכונות ללכת לנסיגות טריטוריאליות נדרשות. רגע, אז הוא מוכן לוותר או לא מוכן לוותר? ואולי זה בכלל לא רלוונטי, כי די בכך שהוא נתניהו כדי שכל מה שהוא יעשה יהיה רע?
הגנרלים הללו קיבלו זמן אוויר חופשי כדי לחבוט בנתניהו, מבלי שמישהו טורח להזכיר להם שהם וחבריהם, ברשימת ביטחוניסטים שמתעדכנת מפעם לפעם, הכשילו אותנו בעבר כמעט בכל המלצה שנתנו. היו אלה הגנרלים שייעצו לכולנו ללכת להסכמי אוסלו, שנגמרו בנהרות של דם. היו אלה הגנרלים שנשבעו לנו שאם רק נבצע את ההתנתקות מעזה, ייפסק סופית ירי הטילים. היו אלה הגנרלים שחתמו על עצומות, שבהן קראו לנו לוותר על כל רמת הגולן לטובת בשאר אסד, קריאה שלו היינו נענים לה, היו היום לוחמי ג'בהת א־נוסרה צולים דגים בעין גב. אבל כרגע הם מסייעים להפיל את נתניהו, ולכן אין סיבה להקשות בשאלות.
כמה נלעג היה לראות את ראש המוסד לשעבר, שבתי שביט, תוקף את נתניהו על שחרור 1,200 המחבלים בעסקת שליט, כשלצדו עומד תת אלוף במיל' גיורא ענבר, חברו לארגון המפקדים נגד נתניהו. עומד ושותק. למה שתק ענבר? אולי משום שהוא נזכר במאמר השבח וההלל שהוא בעצמו פרסם ב־YNET רגע אחרי שנחתמה העסקה. "נתניהו ראוי למלוא הקרדיט על קבלת ההחלטה לחתום על העסקה לשחרור שליט", התפייט אז, "כפי שנשא עד כה באחריות לגרירת הרגליים במו"מ לשחרורו ולהמשך ישיבתו בשבי... ראוי נתניהו לשבח על גילוי המנהיגות ועל ההחלטה הכואבת והנכונה שקיבל".
ענבר גם חשב אז ש"הסיכונים בעסקה סבירים, שכן התוספת של מאות מחבלים משוחררים לאותם אלפים חופשיים לא מגדילה משמעותית את האיום הביטחוני הקיים... מתברר כי ראש הממשלה ושר הביטחון יודעים לקבל החלטות נכונות".
וזה עוד כלום. מפכ"ל המשטרה לשעבר, אסף חפץ, עוד משתתף מכובד במתקפת הביטחוניסטים, אמר לי השבוע שמה שהכריע את הכף בעד השתתפותו בכינוס הייתה בעיקר ההשקעה הגדולה של נתניהו במפעל ההתנחלות. נו, שאלתי אותו, וכשהתמודדת ברשימת הליכוד לכנסת לפני ארבע שנים, וביקשת מנתניהו למנות אותך לשר לביטחון הפנים, וסיפרת לעיתונות איזה איש מרשים הוא, אז עוד לא המציאו את מפעל ההתנחלות? זה קרה רק עכשיו, אחרי שלא קיבלת את התפקיד? זה רציני? אבל שום דבר מזה לא נשאל בקול, כי את איש זה לא מעניין. הגנרלים נגד נתניהו? אז למה לעשות להם חיים קשים?
עקיבא אלדר הזכיר לאחרונה ב"הארץ" כיצד העריך שביט, שלוש שנים וחצי לפני שנבחר אבו מאזן לראש הרשות, שהסיכוי שלו לרשת את יאסר ערפאת בהנהגת העם הפלסטיני זהה לסיכוי של שומרוני להיבחר לנשיא מדינת ישראל. העריך וטעה. קורה. האם זה אומר שצריך לזלזל בשביט או לצאת מנקודת הנחה שהוא טועה תמיד? לא. זה רק אומר שמותר להטיל ספק גם בתחזיותיהם של מי שיוצאים נגד ראש הממשלה.
לפני כמה שנים, כשמאיר דגן פתח את הפה בפעם הראשונה נגד נתניהו, ירדתי לארכיון כדי להיזכר מה חשבו עליו עד לאותו רגע כל העיתונאים, שמשבחים אותו עכשיו. זה היה דפדוף מרתק.
דגן הוצג כמעט במשך כל שנות כהונתו על ידי כל מי שעכשיו רואים בו משיח, ככישלון חרוץ. האשימו אותו בהרס המוסד. הפכו אותו לכמעט מושחת. אמרו שהוא התנגד למו"מ עם הסורים שלא "בידיים נקיות", משום שבעבר היה חבר בוועד מתיישבי הגולן. הגדירו אותו "אובססיבי", הוא הוצג כשקרן וספג ביקורת נוקבת, כשהתקשורת חובטת בו - תחזיקו חזק - על חוסר היכולת שלו להבין מה היא הדרך הנכונה לפעול מול האיראנים. מצחיק, נכון?
"דגן יודע להרוג", כתב פרשן בכיר, "לא לחשוב". בכירים במערכת הביטחון צוטטו כמי שמזהירים שבכל האמור למגעים מול האמריקאים בעניין הגרעין האיראני, הוא "האיש הנכון במקום הלא נכון". בתחקיר שפורסם על אודותיו בטלוויזיה נקבע ש"אין היום בצמרת המוסד מבוגר אחראי". "ידיעות אחרונות", שעכשיו מציג אותו כנביא החדש, קרע לו את הצורה בשיטתיות, אחת לכמה חודשים. העיתון ידע לספר שבכל מה שנוגע לדגן "התקוות נכזבו", ש"מהכוונות הטובות שלו לא נותר כמעט כלום", ושהמינויים שלו "מתבצעים משיקולים לא ענייניים". הסיבה לעימותים החוזרים ונשנים בין דגן לאגף המודיעין של צה"ל, הסבירו שם, נעוצה בטראומה שנותרה אצל דגן מהימים שבהם נשר ממסלול ההכשרה של סיירת מטכ"ל.
ראש המוסד דגן הוצג בעיתון של המדינה כאחראי לכל כישלונות הניבוי וההערכה של מערכת הביטחון. נתנו לו שם בראש על אחריותו להידרדרות של המוסד, לנפילה המודיעינית בעיראק, לכישלון בחיזוי העמדה הלובית בעניין האטום, לטיפול בעניין הפלסטיני, לאי מציאתו של נסראללה ולמחסור במידע על חיזבאללה. בקיצור, ראש מוסד שהוא משהו שבין פגע רע לנפל מושלם.
ואז פתח מאיר דגן את הפה על נתניהו וכל הארכיון הפך לא רלוונטי. דגן היה למבין מכולם, לחכם מכולם, לאחראי מכולם. הוא ורק הוא.
המטריד הלאומי
ביום שישי שעבר סיפרתי כאן את סיפורה של סווטלנה גורודצקי, עובדת במעון ראש הממשלה, שתיארה כיצד מני נפתלי, אב הבית במעון, הטריד אותה מינית בחדר השינה של בני הזוג נתניהו. ליתר ביטחון גם לקחתי אותה לבדיקת פוליגרף, שקבעה כי היא דוברת אמת.
בינינו, לא מאוד הופתעתי כשהסיפור הזה גווע רגע אחרי שפורסם. ידעתי בבירור שמני נפתלי ימשיך להיות אתרוג בתקשורת כל עוד יהיה לו מה לומר נגד ראש הממשלה ורעייתו. כן הערכתי/האמנתי/קיוויתי, פתי שכמוני, שלפחות אותה חבורה אקטיבית של העיתונאיות הפמיניסטיות תשמיע ציוץ קטן בעניין. התבדיתי. מסתבר שההטרדה שגורם להן שלטונו של נתניהו גדולה מכל הטרדה מינית.
הכל בטוויטר
לנתניהו לא היה סיכוי מול דיביזיות התקשורת המשוריינות שטיווחו אותו על כל צעד ושעל. כשנסע למצעד של מנהיגי העולם בפריז, אחרי הפיגוע הרצחני במרכול היהודי, התעסקו כאן בלגלוג בשאלה איך הצליח לפלס את דרכו מהשורה השלישית לשורה הראשונה. שוב ושוב הקרינו את התמונות חסרות החשיבות הללו, כל מי שיצעקו אחר כך שמערכת הבחירות שלנו לא עוסקת במהות אלא בשטויות. בקהילה היהודית התרגשו עד דמעות מההופעה של ראש הממשלה, אצלנו טרחו להשמיע בעיקר את מי שהיו להם הערות.
כשנתניהו נסע לנאום בקונגרס האמריקאי, חשה התקשורת שהוא עושה לה דווקא והחליטה להשיב מלחמה. המחשבה שהוא יקבל סביב הנאום כותרות שיסייעו לו אצל קהל בוחריו, לא נתנה לעיתונות העברית מנוח. בקונגרס הוא זכה למחיאות כפיים, כאן ניסו לעשות הכל כדי ללוות את הנאום מהאולפנים בשריקות בוז. מאמרים שפורסמו מעבר לים בגנותו הובלטו, מאמרים בזכותו הוצנעו. גדולי מבקריו בארה"ב עלו כאן לשידור, מי שחלקו עליהם לא קיבלו פתחון פה. ערוץ 10 טרח להקרין את הנאום כשעל המסך כתובית מביכה "נאום במחלוקת", שלא נתבלבל לרגע.
קחו המלצה. ראיתם כתב או פרשן שנראה לכם ששיקולים פוליטיים זרים התערבו לו בעבודה? כנסו לחשבון הטוויטר שלו. שם תוכלו ללמוד יותר על עולמו ועל תפיסותיו. קחו את 30־40 הפרשנים והכתבים המובילים בישראל, ראו את רמות התיעוב והשנאה שהם מבטאים שם כלפי ראש ממשלת ישראל, ותבינו הכל.
מלבין הכביסה
כבר כמה חודשים שוברים מיטב פרשנינו את הראש איך לבנות קואליציה שתותיר את נתניהו בחוץ. תראו מה הם עשו לאביגדור ליברמן, שבגרסה הקשה מציע פחות או יותר לאכול את הערבים בסכין ומזלג, ובגרסה הרכה לעשות להם טרנספר מרצון.
בשנייה שסומן ליברמן כאופציה לחברות בקואליציית "רק לא ביבי" החלה התקשורת, עם כל חיבתה לערבים, לחבק אותו ולכנות אותו "מפלגת מרכז". אל תתבלבלו לרגע. אם יהיה צורך, ביום שבו יבקש ליברמן לחבור להרצוג כדי להקים ממשלה, התקשורת תוריד גם את פאינה קירשנבאום מעמוד התלייה, ולא יימצא כאן אוחז תעודת עיתונאי אחד שיחזור שוב בקול על הביטוי "פרשיית ישראל ביתנו".
מלבין הכביסה המכונה "אנטי־ביבי" ימרק הכל ברגע, ממש כפי שמירק את איימן עודה, ראש הרשימה הערבית, שכולם מבינים שיש מצב שהרצוג יצטרך אותו לבלוק חוסם. האיש ישב בעימות מול שאר מנהיגי המפלגות, כשחרף הניסיונות החוזרים לא ניתן היה לחלץ ממנו אמירה שחיילי צה"ל אינם טרוריסטים, ולמחרת בבוקר מצא את עצמו מוצג בכלי התקשורת כ"הפתעה הנעימה" של העימות.
תבדקו כמה פעמים הציקה התקשורת לחגי הוברמן, עיתונאי מערוץ 7 שלא מייצג אף אחד, שפרסם שורה אחת (איומה בעיני) על אלמנת צה"ל וחזר בו והתנצל בתוך רגע, וכמה היא התעסקה עם האמירה של ראש מטה ההסברה של הרשימה הערבית, שהכריז השבוע שחמאס איננו ארגון טרור ושדאע"ש למדו מהציונות איך לטבוח ולאנוס.
אלף פעמים יזכירו לנו אמירה מלפני ארבע שנים של מקום 9 בבית היהודי, אבל עם החברים מאום אל־פחם שג'ון הג'יהאדיסט מזכיר להם את בן־גוריון, לא תהיה להם שום בעיה להסתדר, כי כרגע צריך אותם לטובת המהפך. האמירה של הרצוג אצל בן כספית באולפן "מעריב", שלפיה הוא לא שולל למנות לוועדת חוץ וביטחון את אחמד טיבי, מי שיצק מים על ידו של רוצח היהודים הגדול ערפאת, הייתה צריכה לעורר חתיכת דיון על תפיסת עולמו של מנהיג המחנה הציוני, אבל בצוק העתים היא התפיידה לה בקלות עם הרוח.
יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט סלים ג'ובראן, טרח להשהות בחמש דקות את שידור נאומו של נתניהו מהקונגרס, אבל נתן לכלי התקשורת להקיא במשך חודשיים על ראש הממשלה כאוות נפשם. תוכניות הסאטירה היו תעמולת בחירות צרופה. "גב האומה" ו"ארץ נהדרת" נראו רוב הזמן כאילו ראובן אדלר יושב אצלן בהפקה.
והמידתיות? הו, המידתיות. אני האחרון שמזלזל בסיפורי שחיתות או חשדות לכאלה, אבל זר לו היה רואה את מצעד הפוליטיקאים שעלו לשידור אחרי דוח המבקר בעניין מעון ראש הממשלה, כדי לעסוק בשאלה באיזו שעה הגיע החשמלאי ובאיזה יום, לא היה מאמין שמדובר במדינה שפויה. חלק מהפרשנים שהתעמקו בנבכי נבכיהם של הבקבוקים למחזור של שרה נתניהו, היו אלה שהמליצו לנו לבחור באהוד אולמרט לראש הממשלה, אחרי שכבר הורשע בפלילים וכשכתב אישום חמור על שוחד בתיק הולילנד מרחף לו מעל הראש.
נאנוס הפקות
כל שעה בשבועות האחרונים פרץ כאן משבר חדש. נושאים שלא טופלו כל הקדנציה על ידי העיתונות הפכו לכותרות ראשיות מתחלפות כל עשר דקות. לרגע היה אפשר לחשוב שהמדינה מתקרבת אל קצה. שהכל הולך להיגמר. שישה ימים לפני הבחירות יזמה תנועת הנוער העובד והלומד קמפיין ששם לו למטרה להציל את "מיליון הילדים שסובלים מרעב", וזכתה לחיבוק תקשורתי חם. כל עיתונאי יודע שזה קשקוש. שאם יש כאן מיליון ילדים עניים רעבים, ובהנחה שההורים שלהם לא אוכלים לשובע את האוכל שלהם, זה אומר שלפחות שליש מהמדינה הזאת מחטטת בפחי זבל. אבל עכשיו הכל עובר.
ב"ידיעות אחרונות" וב־YNET לא התקבלה בחודשים האחרונים החלטה אחת שהייתה נגועה בשיקולים עיתונאיים. כלום. הקבוצה כולה התגייסה לקמפיין נגד נתניהו. כל כמה רגעים התנחלו בכותרת הראשית של מה שהיה פעם אתר חדשות ענייני, כותרות שבימים של שגרה היו נזרקות לפח בלי לראות מסך. צעיר בן 35 שעדיין גר עם ההורים כי אין לו כסף לדירה, הורים שלא מבסוטים מהחינוך בארץ, חולים שכואב להם מאחור בצד שמאל.
אם לא צפיתם בזה עד עכשיו, רוצו למחשב הקרוב למקום מגוריכם וחפשו את הכתבה שהכין ציון נאנוס לפני כמה ימים בחדשות 2 על הרצוג. נאנוס, שהסביר בחשבון הטוויטר שלו שהכיבוש הוא האשם בהתנהגות של הנוסעים בטיסת השוקולד לורנה, ליווה את הרצוג בסיור שערך למה שהוגדר כ"מעוזי הליכוד" והכין עבורו תשדיר בחירות נדיר. בזה אחר זה, בכתבה של 12 דקות, עלו ובאו על המסך אזרחים שהפסיקו להאמין לנתניהו, שהחליטו להפסיק להצביע עבורו, שבחרו לשרוף את כרטיסי החבר שלהם במפלגה שלו, שנשבעו שגם הבת דודה שלהם יותר לא תבחר בו. הגיע הזמן לשינוי, הייתה השורה התחתונה. לו הייתי הרצוג, הייתי נבוך לראות את זה. ספק אם בבר מצווה של יו"ר המחנה הציוני הכינו לו סרטון שכזה.
ביום שבנימין נתניהו יסיים את כהונתו כראש הממשלה - יהיה זה בעוד שבוע, בעוד ארבע שנים או אולי יותר - נגלה שמדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלעדיו. בלי עיתונות הגונה זה יהיה הרבה יותר קשה.