הפליק-פלאק הושלם. תוך פחות משבוע התהפך נתניהו והתנער מביבי: בשבוע שעבר אמר ביבי שלא תקום מדינה פלסטינית במשמרת שלו. למחרת הבחירות הזמין נתניהו צוותי צילום אמריקאים והסביר שדבריו הוצאו מהקשרם והוא לא חוזר בו בשום אופן מנאום בר אילן. בשבוע שעבר הזהיר ביבי כי הערבים נוהרים לקלפיות ומסכנים את שלטון הימין. אתמול הביע נתניהו צער על כי פגע במיעוט הגדול (20%) של אזרחי מדינתו. אז הנה הוא, דוקטור נתניהו ומר ביבי, יש ראש ממשלה לימי שגרה, ויש קמפיינר של תקופת בחירות. מי שמקשר בין השניים, עושה זאת על אחריותו.
ראשית, יש לומר שטוב עשה נתניהו שהתנצל (בעצם רק "הביע צער") בפני ערביי ישראל אתמול. צעד חשוב והכרחי למי שמנסה עדיין להצטייר כמנהיג של דמוקרטיה. הרשימה המאוחדת סירבה לקבל את התנצלותו? אז סירבה. הוא לא באמת התנצל כדי שהם יקבלו את התנצלותו. הוא התנצל כדי שהבית הלבן ישמע. הפוליטיקאים הערבים בישראל הם פוליטרוקים ירודים שעושים הכל, חוץ מלסייע לאחיהם הערבים, ומחויבותם למדינת ישראל בעייתית. יחד עם זאת, הדרך לעקוף אותם ואת השפעתם המזיקה כדי להגיע ללבבות מאות האלפים שרוצים להיות ישראלים ומכבדים את המדינה, אינה דרך דמוניזציה נוסח מה שעשה נתניהו. כך או אחרת, טוב עשה ראש הממשלה שהתנצל. יכול להיות שביבי לא זחוח ובשיכרון כוח בעקבות ניצחונו המפתיע כפי שחשבנו? יכול להיות שהוא מבין את גודל הצרה הבינלאומית שבפניה הוא ניצב?

נדמה לי שכן. בעודו מתנצל אתמול, הופיע ראש סגל הבית הלבן דניס מקדונו בפני צירי ועידת ג׳יי סטריט, הלובי היהודי-שמאלני בארה״ב (כמו איפא״ק, רק הפוך). מקדונו, יד ימינו של הנשיא אובמה, שפך על נתניהו דלי של מי קרח והבהיר שהחששות בירושלים מנקמתו של הנשיא אובמה מוצדקים. הוא דיבר על הדאגה בוושינגטון מהצהרות נתניהו, על כך שהאמריקאים לא יכולים להתנהג כאילו דבריו של נתניהו לא נאמרו, על כי האמריקאים לעולם לא יקבלו סיפוח של הגדה המערבית, ועל הצורך שהממשלה החדשה בישראל תבצע מעשים שיהיו תואמים לדיבורים שלה בכל הקשור לפתרון שתי המדינות.
 

איך שלא יסתכל על מה שנמצא לפניו, נתניהו יראה שם רק קיר בטון. כדי לדלג מעליו, הוא צריך מקפצה. למקפצה הזו קוראים יצחק הרצוג, אבל היא לא רלוונטית עכשיו. זה לא שהרצוג בלתי מושג. להפך. כמו שאנחנו מכירים את בוז׳י, בתוך תוכו הוא רוטט מהתרגשות ובשלות להצטרפות לממשלת נתניהו. הוא אוכל את הלב למה ביבי לא התקשר אליו עד עכשיו. הוא מייגע את מוחו במאמצים קדחתניים לסלול דרך בורמה או לחפור מנהרה, כפי שעשה אהוד ברק בשעתו, לממשלת ביבי. עלה תאנה? שיהיה עלה תאנה. הרצוג יודע שהחיים כשר החוץ של ביבי יהיו נוחים ומעניינים בהרבה מהחיים כיו״ר אופוזיציה עם שלי יחימוביץ' מכאן ועם יאיר לפיד משם.

כרגע, אין לאפשרות הזו היתכנות פוליטית. נתניהו אמר בקולו יותר מדי פעמים שלא יקים ממשלה עם המחנה הציוני. הרצוג יודע שיחימוביץ' תקפד את ראשו אם יצייץ לכיוון ביבי. העניין הזה יכול להתרחש רק באמצעות טלטלה חיצונית או מהלך פוליטי פנימי. נתניהו צריך למצות את המו״מ הקואליציוני מול השותפים הטבעיים שלו, כדי שיוכל להתייצב מול בוחריו ולהגיד להם שניסה, באמת ניסה, להרכיב ממשלה לאומית-ימנית-חרדית וכדומה, אבל החברים לא אפשרו לו את זה. הבעיה היא, שאם זה יקרה, ביבי יהיה פגיע, עם דדליין הולך ומתקרב ובלי ממשלה ביד. במצב כזה, יהיה קשה לצפות מהרצוג להציל אותו. יש כאן ריקוד פוליטי מסובך ומורכב, עם איזונים פנימיים, שקשה להאמין להבשלתו בטיימינג המושלם.

אבל אנחנו עוד לא שם. המו״מ הקואליציוני מתחיל ונתניהו צריך איכשהו להרגיע את התיאבון המפותח של אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. יש לו כאן שתי חזיתות מסובכות וקשות עם שני אנשים שרק הרגע חטפו ממנו מכות רצח אלקטורליות וכל מה שמעניין אותם זו נקמה וכיבודים. אצל בנט רותחים על ביבי, שמנסה לייצר להם מרד פנימי ולשחק איתם.

״אם נפרסם מה הוא הבטיח לנו לפני הבחירות, יהיה לו מאוד לא נעים״, אמר אחד ממקורבי בנט השבוע. הם לא יסכימו בשום אופן, הבנטים, לקבל משהו נמוך ופחות ערך ממה שיקבל אביגדור ליברמן. יש לנו 2 מנדטים יותר, הם אומרים, ולכן אין מצב שאיווט יהיה שר ביטחון ובנט לא יקבל שדרוג. אין מצב כזה. אצל ליברמן בכלל לא מדברים. כשליברמן שותק, זה נחשב הכי מסוכן. כרגע לא ברור מה איווט רוצה יותר: להיכנס לממשלה בתפקיד בכיר (למרות 6 המנדטים), או לנקום בנתניהו.

גם נתניהו, אגב, לא יודע. בשבוע הקרוב כולם יצהירו הצהרות לוחמניות והמו״מ יתפוצץ כמה פעמים. שבוע אחר כך יירגעו ויתאמו ציפיות, בשבוע השלישי יתחילו לדבר ברצינות ואז נדע מה יקרה: מה שביבי הבטיח (ממשלת ימין-חרדים), או מה שביבי רוצה (ממשלה רחבה יותר, עם עלה תאנה אחד לפחות).