זו הייתה התנסות די מעניינת, לא רק לפנטז במשך כמה שבועות לפני הבחירות אלא לקחת חלק פעיל דרך פרסומי השונים בבניית הפנטזיה עצמה. ובכן, סופם של כל טריפ או סערה פסיכוטית אינם דעיכה אטית ונוחה אל תוך מרכיבי המציאות, אלא נחיתה קשה ישר על הפרצוף. להגנתם של לוקי המאורות השונים, בהם אני, שחשבו שמהפך שלטוני הוא במרחק נגיעה, ניתן לזקוף את שני הנעלמים שהסתירו את תמונת המציאות מיומה הראשון של מערכת הבחירות: למה ועל מה.
פתרונו של הנעלם הראשון כרוך בעבודת מיון משמימה של שיקוליו, חובותיו המצטברים לפטרוניו, חרדותיו ולחציו השונים של נתניהו - והוא הפחות קריטי מבין השניים. הנעלם השני, על מה הן באמת נסובו, מתחיל להתבהר ורק הוא יוכל להסביר נכון את תוצאותיהן.
חוויה. נדמה לי שזו התשובה. יאיר לפיד הבין את זה כמעט במדויק כשניסח את שאלתו המפורסמת שהפכה לדחקה עממית: מה ישראלי בעיניך? מכיוון שעל פי רוב לפיד נוטה להתמקם מילימטר וחצי מלב העניין, השאלה שצריכה להישאל בעצם היא מה זה להיות ישראלי בעיניך? ובכן, אחרי דיון באופציות השונות, התשובה האולטימטיבית של רוב הציבור הייתה הליכוד.
כלומר, לא באמת ליכוד. מדובר יותר בחבילה שלמה, חוויה מובטחת של נרדפות, חרדה קיומית, עוינות מצד קהילת העמים ודריכות תמידית אל מול כוונותיהם הקטלניות של שכנינו. פחות נופשון לכל המשפחה באגם גארדה ויותר כרטיס צד אחד ישר לתוך הראש של דנטנה, מחבר הקומדיה האלוהית.
אבל זה רק המקל. יש גם גזר. הליכוד בגרסתו של נתניהו מבטיח זה שנים חוויה של ישראליות המלווה בלחן מסורתי ומאשרת שבכל דור ודור יעמדו עליו לכלותו. תמורת הזכות לחיים על סף קטסטרופה זוכים המשתתפים גם בתחושת התעלות עזה. להיות בטוח ללא עוררין בצדקתך ולהגן עליה כל יום. לחיות חיים ללא ספקות או מוסר כליות. מתי לאחרונה חווה מישהו מאיתנו דבר מפנק כל כך?
בימים האחרונים והמבוהלים לקמפיין דיבר נתניהו אל לבו של הציבור שהצליח בעמל להפר את הסימביוזה ארוכת השנים איתו וליצור זהות מובחנת משלו, והכריז על מצב חירום חדש. הגזרה הייתה הפעם בתוך הארץ פנימה, האויבים זוהו כציבור הלבן, המשכיל והזעיר בורגני הממלא את כיכר רבין, את מערכות העיתונים, את בתי הקפה במטרופולין, ומכנה אותם בשמות גנאי. והנשק, אוטובוסים מלאים באזרחיה הערבים של מדינתם.
מנגד אף אחד לא ניסח עבורם חלופה משביעת רצון. לא בקלות יוותר יהודי על הזכות להיות נרדף. צריך להציע לו משהו טוב בתמורה. השתררה פאוזה קצרה, הרף עין שבו ניתנה הזדמנות שנייה לאנשי שמאל מזרחים, למשל, להניח גשר – טוב, קיסם ראשון - על פני התהום הקיימת בין מחנה השמאל והפריפריה, או למנהיגי המחנה הציוני להדגיש בלי בושה את ההבדלים המדיניים במקום לנסות להתחפש לליכוד לייט. דבר לא קרה והשקט נענה בדהירה המונית של עריקי הליכוד לביתם. הם ניצבו כאיש אחד להגן עליו ממחרביו.
מנגד אף אחד לא ניסח עבורם חלופה משביעת רצון. לא בקלות יוותר יהודי על הזכות להיות נרדף. צריך להציע לו משהו טוב בתמורה. השתררה פאוזה קצרה, הרף עין שבו ניתנה הזדמנות שנייה לאנשי שמאל מזרחים, למשל, להניח גשר – טוב, קיסם ראשון - על פני התהום הקיימת בין מחנה השמאל והפריפריה, או למנהיגי המחנה הציוני להדגיש בלי בושה את ההבדלים המדיניים במקום לנסות להתחפש לליכוד לייט. דבר לא קרה והשקט נענה בדהירה המונית של עריקי הליכוד לביתם. הם ניצבו כאיש אחד להגן עליו ממחרביו.
ועכשיו? נשארנו עם הטרחה לשאול את עצמנו מה עכשיו. מה שבטוח, אפשר לסמוך על הקואליציה הימנית־לאומית שתספק לנו את חוויית הקיום הישראלית המבודדת והשסועה בקנאות מדכדכת.