ויתורים כואבים לפסח: מישהו צריך ערסל?

מכל החפצים בעולם שמעלים אבק אצלנו, הערסל היה הפריט שהוא הכי התקשה להיפרד ממנו. תהרגו אותי למה - אני בכלל לא ידעתי שיש לנו ערסל. אפשר אפילו לומר ששיקרתי במשפט הראשון, כי אבק לא היה עליו, הוא היה מוסתר טוב כל כך אי שם בתהומות הנשייה של הבית שאפילו אבק לא הצליח למצוא את הדרך אליו. ככה זה פסח: פסיכוזת הניקיון שלפני החג והצנתורים ובעיות המעיים שאחריו ממלאים את ליבנו רינה ותחושת התחדשות של אביב. הרחובות מתמלאים ג׳אנק של אנשים שלא ידעו שהם בכלל כאלה אספנים כפייתיים. אלטע זאכן חוגג ואנחנו בוכים.

בחזרה לערסל. אם יש משהו שהבנתי השנה זה שחג הפסח הוא לא רק חג של אביב ופריחות - הוא גם שיעור בצניעות. שבע שנים דרור ואני ביחד, ואני עדיין מצליחה לגלות חפצים שלא הכרתי. אמרו לי שזה העסק עם תכונות אופי, אבל לא עם דוממים. החוק היבש אומר שכל מה שלא נעשה בו שימוש במשך חצי שנה, ולא מטעמי עונות השנה, יש להוציא מהבית. במקרה הנ״ל מתברר שהפריט נכנס אלינו הביתה אי אז כשעברנו לגור ביחד בדירת הסטודנטים שלנו, שרד את המעברים, כל זה מבלי שיצא לחיק הטבע  אפילו פעם אחת ואנחנו מטיילים הרבה. וזה לא הפריט

היחידי.

מגן דוד אדום מזהירים מדי כמה שנים על הסכנה שבעלייה בשכיחות התקפי הלב סביב ניקיונות פסח. לדעתי, מה שלא נכנס לסטטיסטיקה הוא הסיבה: לא מדובר באירועי לב על רקע מאמץ אלא משום שאנחנו מגלים כמה אנחנו לא יודעים על הבית שלנו, מבצרנו, מקלטנו, המקום שאותו אנחנו אמורים להכיר טוב יותר מכל מקום אחר.

ניסיתי לחשב כמה אחוזים משטח הדירה שלי הם שטחי הפקר, שטחים שאיש לא ראה או ביקר בהם במשך תקופה מספיק ארוכה כדי שיצמחו שם דברים חדשים, והחישוב הוא בלתי אפשרי. האזורים המועדים לפורענות: קופסאות מעל ארונות, בכלל - כל מה שמונח בגובה של מעל מטר ושבעים, קופסאות מתחת למיטות, בגדים בתחתית כל ערימה בארון, מגירות הגרביים, המגירות התחתונות של כל שידה באשר היא שידה, מחסנים חיצוניים לדירה, גם הפנימיים, וכמובן, הסוד הכמוס ביותר בבית - מדפי הדלת של המקפיא. רק אלוהים יודע מה הנחתי שם כשעברתי

לדירה. מה שלא נפל עלי כשפתחתי את המקפיא הוא בבחינת לא קיים. אם זה בערימה וזה לא במקום חיוני בבית, הסיכוי שלכם לדעת מה יש שם הולך וקטן עד שנעלם סופית כחודש אחרי המגע האחרון עם האובייקט. ופה למעשה הנקודה.

בשנה שעברה, אם הדמנציה שלי טרם העלתה הילוך, כתבתי על השיעבוד שלי, שלנו כחברה, לחפצים. המצב לא השתנה. אנחנו מתעלמים מהכמויות שאנחנו צורכים רק כדי לקנות עוד, הדירות שלנו הופכות להיות קטנות יותר ויותר ככל שהזמן חולף. התופעה חמורה פי כמה ברגע שנכנסים ילדים לתמונה. לא מדובר בתודעה שהיא תלוית מצב כלכלי, אנחנו תמיד נקנה שטויות שאנחנו לא צריכים, רק הכמויות ואיכות הסחורה משתנות. עם העניין הזה כבר למדתי להשלים מזמן, בין השאר כי אני הפראיירית הכי גדולה של פרסומות. הלקח שלי השנה מנסה להתמקד בפינוי המקום לטובת השפיות שלי.

הסיבה הראשונה היא שליטה כמובן. שנים אני מתעלמת ממה שמכיל האוכל שאני קונה בחוץ בבחינת ״מה שאני לא יודעת - לא מזיק לי״. זה כבר לא כל כך נכון. מאותה הסיבה בדיוק אני רוצה לדעת מה מכיל הבית שלי. לא יכול להיות שפתרונות האחסון האדירים שלי, שהושקעה בהם מחשבה רבה וכוונתם הייתה טובה, יאכלסו שאריות שאני לא מעוניינת לאכול אבל משכנעת את עצמי שאולי יום יבוא ואשתמש בהן. לא מדובר בנגיסי עוף, למען השם!

שנית, הנה כמה דברים שצריכים להיאמר בכל בית בישראל: לג׳ינס ההוא אני כבר לא אכנס, את הספר הזה, בן 5,673 העמודים, אני לא אקרא, אם לא השתמשתי עד עכשיו בערסל כנראה כבר לא אשתמש בו, בטח לא בתדירות שנותנת לגיטימציה להשארתו.

דרור ואני כמובן נשברנו אחרי הארגז השלישי מפאת שאיפת אבק מוגזמת ועצלנות בלתי נשלטת, אבל בינתיים - מישהו צריך ערסל?.