בשנת 1944 לקחו את כל משפחתי מביתנו שבהונגריה לאושוויץ-בירקנאו - הורים ושישה ילדים. אמא הייתה אז בת 43 ואבא בן 45. בהתחלה שמו אותנו בגטו ואבא שלי, שהיה ספר, התפרנס מלספר את זקני הגברים.



לאחר חודש אחד בלבד נשלחנו למחנה הריכוז. הגענו לשם בלילה. חייל נאצי לקח אותי ימינה ואת אמא שמאלה. אני הייתי עוד רגילה לישון עם אמא וברחתי אליה בחזרה, אבל החייל צעק עלי ואמר 'את תראי את אמא מחר בבוקר'. כל הטור השמאלי הלך ישר להשמדה. הייתי בת 15 אבל הייתי מפותחת ונראיתי בת 18 ולכן ניצלתי עם האחים הגדולים שלי. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא ואמא ואת שני האחים הקטנים שלי, שהיו בני 11 ו־7.

באושוויץ היו 32 בלוקים בכל גוש, ובכל בלוק היו כאלף בנות. אנחנו היינו כולנו מיועדות להשמדה, כך שאפילו מספרים על היד לא שמו לנו. יום אחד הגיע למחנה בעל מפעל שהיה זקוק לכוח אדם. אמרתי שאני רוצה ללכת, ולקחתי איתי גם את אחותי הגדולה ועוד כמה בנות. ייצרנו חלקי חילוף למטוסים - שבוע של משמרות יום ושבוע של משמרות לילה. שם עבדנו שנה שלמה, עד סוף המלחמה. כשבנות הברית הפציצו את בית החרושת, לקחו אותנו לאסוף תפוחי אדמה.

כמה ימים אחר כך שחררו אותנו ארבעה חיילים רוסים ולא ידענו לאן ללכת. היינו זרוקות במקום בלי כלום. אחת הבחורות הציעה שנלך לכיוון הרעש של הרכבת לאורך המסילה, אבל אז עלתה בת אחת על מוקש ונהרגה. קברנו אותה והצלחנו לקפוץ על רכבת. וכך, בדרך לא דרך, הגענו אחותי ואני בחזרה לעיירה שלנו בהונגריה וגילינו, שבבית שלנו כבר גר קצין רוסי.

למרבה המזל חייל צ'כי שהכרנו שם, שהיה דוד של שכנים שלנו, לקח אותנו לגור אצלו בכפר מרוחק יותר. עברו עלינו ימים קשים. אני הלכתי ללמוד תפירה כדי לתפור לעצמי בגדים. בשלב זה נודע לנו שאח שלי כבר עלה לארץ ונלחם בקרבות בירושלים, אבל ההונגרים לא נתנו לנו לעלות לישראל ואיימו עלי בהגליה לסיביר.
לא הפסקתי לחשוב על עלייה. כשהתברר ששכן רווק שלנו עומד לנסוע לפולין, משם כבר נתנו לעלות לישראל, הצעתי לו שייקח אותי בתור אשתו הפיקטיבית תמורת תשלום. הוא הסכים, אבל בסוף הוא לא היה צריך את הכסף כי עוד בדרך הוא החליט להתחתן איתי. זה היה בעלי, שנפטר רק לפני חודש".
הכותבת היא ניצולת שואה יוצאת הונגריה, תושבת פתח תקווה, אם לשתי בנות וסבתא לנכדים ולנינים.
הביא לדפוס: יובל בגנו