תגיד, שאלתי, מה אתה אומר על הסצנה הזו בחדר האוכל של הקיבוץ? אם אתה רוצה ללכת אל המקור של זה, המליץ לי, לך אחורה אל 1956. נסה להשוות את היחס שקיבל הרצח של רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז, עם ההספד המפורסם ההוא של משה דיין על "הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה", אל היחס שקיבל הרצח של חמשת בני שדרות באותה סביבה, כמה חודשים אחר כך, ותבין הכל. לבושתי, לא הכרתי את סיפור נרצחי שדרות. הלכתי לקרוא.
כך או כך, מי ששאל את עצמו למה הליכוד קיבל בפריפריה את מה שקיבל, או למה השמאל לא מצליח לתקוע שם יתד, קיבל מעט מן התשובה בסרט הזה של קושמרו. הקיבוצים הם ללא ספק אחת מיצירות המופת של הציונות. יש בהם המון טוב ועבודה ויצירה ובנייה וחלוציות וחיבור לאדמה, אבל עם כל זה יש דברים שאסור ואי אפשר לברוח מהם.
"על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן, אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה הם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת-תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה".
מדינת ישראל, שרואה בכל הבדואים מקשה אחת, עושה עם המגזר הזה כבר שנים ארוכות את כל הטעויות האפשריות. את התוצאות של הטמטום הזה נאכל כולנו בעתיד הלא רחוק.
התרעות פיקוד העורף