בשעה שדוד בן גוריון עמד באולם המוזיאון בשדרות רוטשילד 16 בתל אביב והכריז על הקמת המדינה, ביום שישי 14 במאי אחר הצהריים, עמדתי אני הקטן, כבן עשר, במרפסת דירתנו ברחוב יהודה הלוי 108 וצחצחתי והברקתי את נעלי בני המשפחה לקראת שבת, כמנהגי מדי יום שישי. שנינו עשינו בעצם אותו דבר: חידשנו משהו ישן, אבל איזה הבדל!



אבי פרץ פתאום הביתה והכריז בצהלה: יש לנו מדינה, בן גוריון הודיע! אני נאבקתי אותה שעה עם הבוץ שדבק לנעלי אחי הקטן, ומדינה לא הייתה כל כך בראש שלי וגם לא בן גוריון. אבל אבא לא הניח והסביר לי מהי ומיהי בדיוק זו שנולדה היום ואמר שזו שמחה גדולה יותר מכל לידה אחרת. למחרת, בשבת בבוקר, כבר הפציצו מטוסים מצריים את העיר ואנו התנחלנו בחדר המדרגות, מקלט-דמה לעת צרה.
 
והיום, במבט לאחור, דומה שהשניות הזאת בין יום שיא של הישג, ניצחון ושמחה, לבין יום שפל של כישלון, סכנה וחשש - שניות שבאה לידי ביטוי בשני ימיה הראשונים של המדינה - הקרינה על ישראל שנולדה אז ועיצבה וביטאה את עתידה כפי שהתממש ב-67 שנות קיומה. ניצחונות גדולים במלחמות ובפעולות צבאיות המציתות את הדמיון, לצד כישלונות ופאשלות; הישגים מדעיים וטכנולוגיים אדירים לצד מערכת חינוך בעייתית; התפתחות כלכלית גדולה לצד נתוני עוני ופערים מדאיגים; תרבות ואמנות פורחות לצד מופעי אלימות, גסות ורדידות ועוד הפכים כגון אלה.
 

ישראל חיה עם השניות הרב תחומית הזאת ועושה חיל בשטחים שונים, אבל מיטלטלת תמידית בין רגעי שיא מרוממי נפש לבין רגעי שפל וצער מכאיבים. אם תרצו, הצמידות של יום הזיכרון לחללי ישראל ויום עצמאותה של המדינה מבטאת יותר מכל את השניות המסמלת את המדינה, ומשום כך הצמדת שני הימים האלה נכונה מבחינה לאומית, עם כל הבנת הקושי שזה יוצר למשפחות השכולות.
 
ומעבר לכל זה, מדינת ישראל, 67 שנים לאחר הקמתה, היא עדיין מדינה שהשאלה האם תשרוד לאורך ימים או תתבלה ותאבד כזוג נעליים, מרחפת מעליה. האם אויבים מתעצמים, קיצונים ומטורפים, המבקשים למחקה מעל המפה, יוכלו לה, והאם ידידים רבי-כוח, ובראשם ארצות הברית, ישמשו לה בעיתות מבחן מגן ומסייע מול אויביה. ככל שמתרחקים מימי השואה הנוראים, שהייתה להם השפעה מכרעת על תמיכת מדינות רבות בהקמת המדינה היהודית, הולכת שאלה זו ומתחדדת.
 
זה תלוי כמובן גם במדיניות הממשלה הישראלית, אבל איני רוצה לפתוח כאן דיון פוליטי. רק לומר, שהמשימה החשובה ביותר של כל ממשלה בישראל היא לשמר ולחזק, לא לערער, את יחסיה עם המדינות החזקות והמשפיעות בעולם, כמו גם את כוח ההרתעה של ישראל ואת חוסנה הפנימי.

כן, ישראל היא מדינה עצמאית מבחינה מדינית ופורמאלית. היא פחות עצמאית ונזקקת לסיוע ולמשען מבחינה קיומית. בואו נהיה אופטימיים. חג שמח.