אני רוכבת כחצי שעה על האופניים לכיוון תחנת הרכבת של אמסטרדם. יושבת על הרמפה האחורית של אופן חורק במיוחד, אוחזת חזק ביד אחת במוט המחבר בין הכיסא לגלגל, גופי נוטה שמאלה ושתי רגלי באוויר. אני מבוהלת מהסיטואציה, אך נדהמת ממראה התעלות שבהן אני חוזה לראשונה. הוא לא פגש אותי לפני כן. אני הגעתי אליו במקרה דרך חברה. כמה שיחות באינטרנט הלא מפותח של תחילת המילניום והוא הזמין אותי להתארח אצלו. אני עדיין
סטודנטית. חופשת סמסטר. מתחשק לי לברוח למקום רחוק מכאן, אבל אין לי אומץ. אמא משכנעת אותי לנסוע. אני יודעת שהיא מפחדת בדיוק כמוני, אך לא אומרת מילה מלבד "צאי אל העולם". והנה, אני בחופשה הראשונה שלי לבד. לגמרי לבד. במטוס אני מכינה פתק ומצפינה אותו בתיק, למקרה שהחבר הזר הנחמד יתגלה כחוטף עם מרתף חשוך. "את צופה ביותר מדי סרטים", אני אומרת לעצמי תוך כדי גרירת המזוודה אל עבר שער היציאה מהשדה. הוא מחכה לי שם. מחייך. אני בעיקר מפחדת לשכוח מילים חיוניות באנגלית. שבוע שלם בילינו יחדיו בעיר הזאת, שבאופן מעט מוזר הרגשתי בה כמעט כמו בבית. למה מוזר? כי האמרה הזאת, ״מרגיש כמו בבית״, תמיד נראתה לי כמו פיקציה אחת גדולה. אי אפשר באמת להרגיש בבית, כשאתה לא בבית.
התרעות פיקוד העורף