בעוד זמן קצר תקום הממשלה החדשה. תוך זמן קצר יידרשו חבריה לייצר אסטרטגיות ומענים לאיומים ולאתגרים בתחום המדיני, שהולכים ונערמים סביבנו
בקצב מסחרר. מהן הסוגיות הדחופות ביותר, ואילו עקרונות צריכים להנחות את מנהיגינו כאשר הם עומדים לעצב מדיניות רלוונטית לאתגרים הללו?
למעשה יש שלושה נושאים מדיניים ־ ביטחוניים שמצריכים טיפול מיידי: משבר היחסים בין ישראל לבין ארה"ב, איראן ויחסינו עם שכנינו הערבים.
לפני שניכנס לניתוח של המצב מול הממשל האמריקאי, עלינו להבין כי לישראל אין אפשרות או אינטרס לנטוש את הברית עם ארה"ב. גם תחת ברק אובמה, ארה"ב נשארת המעצמה החזקה בעולם. היא גם המעצמה היחידה בעלת עניין בברית אסטרטגית עם ישראל. על אף מאמציו של אובמה, הברית עוד נשמרת. הקשרים הביטחוניים, הכלכליים והערכיים בין שתי המדינות חזקים מכדי שנשיא אחד ימחק אותם. ובכל זאת, אובמה גורם נזק רב.
מאז שנכנס לבית הלבן, יצר הנשיא משבר ביחסי ארה"ב לא רק עם ישראל אלא עם כל בעלות הברית המסורתיות במזרח התיכון. זאת משום שהוא מטפח יחסים ובריתות עם המשטר האיראני ועם תנועת האחים המוסלמים על חשבון ישראל והמשטרים הסוניים המסורתיים.
ניתן לראות זאת באופן ברור בכל הקשור למו"מ שממשל אובמה מנהל עם איראן בנושא הגרעין. אבל כדאי להרחיב את היריעה, כדי להבין שהמדיניות האמריקאית תחת אובמה אחידה, זירה אחר זירה.
קחו את לוב, למשל. מאז 2004 הפך מועמר קדאפי לרודן המחמד של המערב. הוא הפסיק את התמיכה שלו בטרור ומסר לאמריקאים בהסתר את החומרים הגרעיניים שפיתח. כאשר החלו המהומות נגדו, בשנת 2011, היה ידוע כי מחבלי אל־קאעידה משחקים תפקיד מרכזי באופוזיציה. ובכל זאת, אובמה החליט להפיל את קדאפי. במקום לעזור בהקמת ממשלה מתונה, פרו־מערבית, ארה"ב ובנות הברית שלה בנאט"ו הלכו הביתה והשאירו את הלובים לנפשם.
על כן, מאז 2011, לוב נמצאת למעשה במלחמת אזרחים. הפרלמנט הנבחר, שמורכב מגופים לא ג'יהאדיסטים, יושב בעיר טוברוק משום שממשלה שלא נבחרה, בראשות האחים המוסלמים, השתלטה על הבירה טריפולי ומתיימרת לכהן כממשלה שם.
האחים המוסלמים משתפים פעולה עם כוחות דאע"ש הפעילים מאוד במדינה. נוסף לניהול מלחמתם נגד הממשלה הנבחרת - והפרו־מערבית - ה"ממשלה" של האחים המוסלמים וחבריה בדאע"ש מאפשרים הזרמה בלתי פוסקת של נשק מתקדם לג'יהאדיסטים במצרים, שבכוונתם להפיל את ממשלתו של הנשיא עבדל פתח א־סיסי ולהחזיר את האחים המוסלמים לשלטון. בנוסף, מאיימים האחים המוסלמים בגלוי על הממשלה האנטי־אסלאמיסטית בתוניסיה השכנה.
במקום לסייע לממשלות לוב, מצרים ותוניסיה להילחם נגד האחים המוסלמים ודאע"ש, האמריקאים הטילו אמברגו נשק על לוב, חרם שאושר במועצת הביטחון של האו"ם. היות שלטורקיה וקטאר, שתומכות במורדים, לא אכפת מהחרם, הצד היחיד שסובל ממחסור בכלי נשק הוא הממשלה הנבחרת.
המלחמה בלוב לא מאיימת רק על מצרים ותוניסיה, היא מאיימת גם על איטליה. מאז 2011 שני מיליון לובים ברחו מהמדינה. מאות אלפים מתושבי המדינה הצפון אפריקאית עלו על ספינות פליטים רעועות וביקשו לברוח לאיטליה.
השבוע ראינו חלק מהמחיר האנושי של משבר הפליטים, עם מותם של קרוב לאלף מהגרים שטבעו בים. אבל המחיר לא מסתיים בכך. זרם הפליטים פוגע גם במרקם של החברה האיטלקית, ויוצר סכנות ביטחוניות חריפות. אבל ממשל אובמה בשלו.
על פי דבורה ג'ונס, שגרירת ארה"ב בלוב, אין הבדל אידיאולוגי אמיתי בין האחים המוסלמים לבין הממשלה הנבחרת. כולם "סונים מסורתיים", וארה"ב לא תסיר את חרם הנשק כל עוד הצדדים - הלגיטימי והבלתי לגיטימי - לא ישלימו וירכיבו ממשלת אחדות.
הצד השני של הטרור
האדריכלית הראשית של מדיניות ארה"ב כלפי לוב הינה הילארי קלינטון, שדרבנה את אובמה להצטרף למאמץ של נאט"ו להפיל את קדאפי, על אף העובדה
עולם רחבה, שמיושמת הלכה למעשה נגד ישראל והערבים כאחת, אזי מבינים שלא מדובר בבעיה של מאבק אישי בין פוליטיקאים.
תחת שלטון אובמה עברה ארה"ב לצד השני במלחמה נגד הטרור. הנשיא האמריקאי מעצים את המנועים של הג'יהאד - הסוני והשיעי כאחד - כנגד בנות ברית שנלחמות נגד הג'יהאד.
היות שכך, אין לישראל ברירה. היא חייבת לתת ביטוי פומבי חד ובלתי פוסק להתנגדותה לקו המדיני הזה. רק התנגדות עזה וקולנית תבטיח שהמדיניות הזאת תיתפס כבעייתית וכשנויה במחלוקת בקרב חוגים רחבים בארה"ב, ותצליח לרסן את צעדיו. מחלוקת גלויה תסלול את הדרך לעיצוב מדיניות חוץ שונה בתכלית על ידי מחליפו של אובמה בתפקיד, אם הוא יהיה רפובליקני.
גם אם קלינטון תחליף את אובמה, חשוב לזכור כי היא תידרש להצדיק ולהסביר את המשך המדיניות שלו. ישראל עדיין מאוד אהודה בארה"ב. כאשר ישראל מתנגדת למדיניותה - כפי שאנחנו רואים בדיון הער שהתנהל סביב שאלת הסכם הגרעין עם איראן, שהתפתח רק לאחר היוודע דבר הנאום של נתניהו בפני הקונגרס - יש לעמדתה משקל משמעותי בדיון הציבורי בארה"ב. ככל שאנחנו מגינים על האינטרסים שלנו יותר, כך יהיה קשה יותר לפגוע בהם.
הלחץ עובד
מתן ביטוי פומבי למחלוקות מביא אותנו לאתגר השני: איראן. במישור זה אין ספק כי חיוני להמשיך את המדיניות ההסברתית של נתניהו. כאמור, אילולא התערבותו, הסכם הגרעין של אובמה היה עובר כמעט ללא ביקורת. כיום הוא הנושא השנוי ביותר במחלוקת במדיניות החוץ שלו. אסור להרפות את הלחץ.
הלחץ עובד.
אולם בשבוע שעבר נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בכל זאת טרף את הקלפים. כפי שהסבירה האסטרטגית האמריקאית ג'ניפר דייאר השבוע, הצבת מערכת
ההגנה האווירית הרוסית S300 באיראן תקשה עד מאוד על ישראל לפעול צבאית נגד מתקני הגרעין של האייתוללות. על כן, ישראל צריכה להיערך למתקפה צבאית בטווח הזמן הקצר כנגדם.
אם למדנו דבר אחד מהלהיטות של אובמה להגיע להסדר גרעין עם איראן, הרי שמבחינתו הדיפלומטיה לעולם לא תיפסק. על כן בכל זמן - גם כאשר איראן
כבר תפגין יכולת גרעינית צבאית - מהלך ישראלי נגד מתקני הגרעין יפגע בתהליך המדיני של אמריקה. לנוכח זאת אי אפשר להביא את הנתון הזה בחשבון כאשר שוקלים את התזמון של המתקפה.
על המתקפה הזאת להתבצע בתיאום ובשיתוף פעולה עם ערב הסעודית ומדינות סוניות נוספות, כגון מצרים. שיתוף הפעולה בינינו לבינם בקיץ שעבר הביא את ארה"ב למצב שבו היא לא הייתה מסוגלת להכריח את ישראל לקבל את תביעותיו של חמאס, להפסקת אש שתפתח את גבולותיה של עזה. שיתוף פעולה זה הוא גם כיום המפתח לפגיעה צבאית ביכולותיה הגרעיניות של איראן. וזה מביא אותנו לסוגיה המדינית השלישית שתונח על שולחן הממשלה הבאה: יחסינו עם שכנינו הערבים. השאיפה להגיע להסדרי שלום עם הערבים חלפה מהעולם כבר עם תחילת "האביב הערבי", שהכניס את האזור לאנדרלמוסיה צבאית, מדינית ואזרחית, שלא הייתה כדוגמתה מאה שנה אם לא יותר.
כיום המטרה הישראלית היא לצמצם את החשיפה לאי ודאות ולחוסר היציבות הבולעת את שכנותינו. על מנת להשיג את המטרה הזאת, על ישראל לסייע למשטרו של א־סיסי במצרים לשרוד ולהתקדם במלחמתו נגד כוחות הג'יהאד בסיני ובכלל. ישראל גם צריכה לעזור לייצב את המשטר בירדן. על מנת לבצע את שני המהלכים הללו, על ישראל לייצב את מצבה מול הפלסטינים.
כיום הסוגיה הפלסטינית - שכבר שנות דור נתפסת כסוגיה הראשונה בחשיבותה בסדר היום המדיני של ישראל - איננה עומדת בזכות עצמה. היא לא יותר
ממרכיב בתוך מדיניות אזורית רחבה יותר. עזה כיום היא לא חלק מזירה פלסטינית ייחודית, אלא חלק מזירת מצרים, ויש להתייחס אליה בהקשר זה. המאבק של ישראל כנגד משטר חמאס הוא מאבק משותף עם מצרים, וייצוב חמאס יהיה פונקציה של מדיניות ישראלית־מצרית משותפת.
אשר ליהודה ושומרון, אומנם על ישראל לסייע ככל שהיא יכולה לשמור על המשטר בירדן, אבל היא לא יכולה לשלול את האפשרות כי המשטר ההאשמי ייפול ביום מן הימים. מעבר לזה, היא לא יכולה להתעלם מהעובדה שישנם גורמים פלסטיניים שפועלים בהנחיה איראנית מצד אחד ושל דאע"ש מצד שני. לנוכח זאת על ישראל להרחיב את השליטה ביהודה ושומרון, הן במישור הביטחוני והן במישור האזרחי.
בהקשר זה כדאי לראות את הפלסטינים ביהודה ושומרון כנספחים לאוכלוסייה הערבית בישראל, שמגיבים על התפתחויות בתוך הזירה של ערביי ישראל. זה חשוב בראש ובראשונה מההיבט הפסיכולוגי.
על כן, על הממשלה הבאה לפעול לשילוב ואינטגרציה של המגזר הערבי לתוך החברה הישראלית. מיזוג זה יחזק את הגורמים המתונים בקרבם על חשבון התנועה האסלאמית ובל"ד, ויחזק פלסטינים מתונים על חשבון חמאס ואש"ף. לצורך זה יש לשקול מינוי שר ערבי שיהיה אחראי לשילוב ערביי ישראל בחברה הישראלית הרחבה יותר.
העולם של 2015 שונה בתכלית מהעולם שהכרנו. על הממשלה החדשה לבנות מדיניות שתהיה רלוונטית אליו, ויפה שעה אחת קודם.