אחת התופעות החדשות והנלוזות יותר היא בכי במרחב הציבורי. ולא בכי מקובל של תינוקות המבקשים יחס, אלא יבבות טורדניות של אנשים בוגרים, הזקוקים לתשומת לב. על השאלה מתי בכיתי בפעם האחרונה, יש לי תשובה מוכנה, שלא השתנתה בשנים האחרונות. כשאמא שלי נפטרה, כשהייתי בן 14. וזה היה בכי מדוד, ממוקד, ובעיקר מוצדק. אבל מאז - נאדה.

להתרגש - כן, לדמוע מפרסומת של סלקום כשהחייל שב הביתה - ברור, לנגב לחלוחית כשהילד מסיים שנה - ודאי. אבל בכי אמיתי, כזה עם דמעות, קולות וצלילים, חרחורים והפסקות נשימה, ועוד בפני קהל - זה לא קרה, ואני מבטיח שאמשיך להימנע ממעשה כזה בפומבי. וזה לא שלא היו לי סיבות - גם אני עברתי תהליך, גם לי פרצו הביתה, גם אני שאפתי ליותר בחיים, וגם אני הגעתי לא פעם לגלידרייה ולא היה להם צ'אנקי מאנקי.

ותתפלאו, התאפקתי. ככל שאדם מתבגר, הוא אמור לאסוף את עצמו, ולשמור על אלגנטיות ליד הזולת. הבכי המתפרץ שמור לעולם הילדים, כולל רקיעות ברגליים וצרחות "אבל לא בא לי", או "את זה", או "אני רוצה עוד מהצ'אנקי מאנקי!". האדם, אגב, הוא החיה היחידה בטבע שבוכה, על אחת כמה וכמה זה שמשתתף בתוכנית ריאליטי. כל עוד נמשכת העונה, הוא נזקק לאין ספור גלילי נייר טואלט, ולעתים גם אחרי סיום העונה, כשהוא בוכה בכתבה בעיתון, על כך שהשתתף בה.

הבכי כבש כל חלקה טובה. לא זכורה לי תקופה עם כל כך הרבה בכייני שווא. מצטלמים ובוכים. כולם מרשים לעצמם לבכות כמו ילדה שמאלנית בת 4, שאבא צועק עליה שתגמור את הסייטן מהצלחת. בכיינים מכל הגילים ומכל המגזרים, מפרישים דמעות ללא חשבון, ובייחוד על המסך הקטן, כדי לצבור עוד נקודות - מדליקי משואה, מכיני עוגה שלא התרוממה, רוקחי רוטב שלא צומצם, אלה שנזכרים בזוגיות שלא החזיקה מעמד, ומשתתפים באודישן שלא צלח - כל הבוכה, הרי זה משובח.

התוכנית “בוס בהסוואה", שהיא תוכנית סימפתית באופן כללי, ירשה את מוטיב היללנות מאחיותיה לז'אנר. למשל, כשהעובדת מגוללת את סיפור חייה השגרתי למדי, הבוס אינו יכול לעצור את עצמו, ולמרות היותו גבר קשוח עם פאסון, הוא מבקש לבכות. אך הוא לא יתחיל לייבב בתוך המפעל, כי לא נעים לו מהעובדים, ולכן הוא יוצא החוצה, כדי לבכות בפינה אינטימית, עם מצלמה, מול כל המדינה. ברור שהוא מתרגש מהעובדת החד־הורית, המטופלת בארבעה ילדים, אך יותר מזה, הוא גם בוודאי מבכה את חוסר הצדק החברתי, כיוון שהוא מנהל־גבר, שמרוויח פי 900, מהעובדת-אישה.

בשלב הבא, כשאותה פועלת עמלנית נכנסת ללשכתו, ומגלה שעשו עליה מעשה מושון שצץ מאחורי ואזה בסרטים של יהודה ברקן - גם היא חייבת להתפרק, ומתחילה לזלוג, גם מהתרגשות, אבל בעיקר משום שהיא מרגישה מטומטמת על שעד עכשיו היא דיברה ברצינות תהומית על הדברים הכי כואבים בחייה עם אדם, שמודבק על הפנים שלו שפם אידיוטי של טום סלק.

אני מציע לפתח קוד שיכבד אותנו כאומה ויקבע - די לנהי הזה. אנשים יואילו להביע איפוק ולא יבכו עוד, לא על ענייני קולינריה ובוודאי שלא על דרמות שחל עליהן חוק ההתיישנות, וכבר בכו עליהן בעבר. בשלושה מקרים בלבד יהיה היתר לבכות בציבור:

שבירת תדמית מאצ'ואיסטית - יותר בכי לקצין צה"לי בדרגת רמטכ"ל ומעלה, שמעוניין שיכירו את הצד הרגשי שלו, כדי להשתלב במערכת החינוך כמורה לתושב"ע.

מי שכבר הוכיח את עצמו כמצחיק ורוצה לתת קונטרה - למשל, אם עדי אשכנזי או קטורזה ירצו לבכות בציבור, יש להם קארט בלאנש. לעומתם, על ליטל שוורץ חל עדיין חוק האיפוק.

מהשיר "טרמינל לומינלט" - כי זה באמת עושה טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה, ואחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה.

כל האחרים יחסכו מאיתנו את דמעותיהם הפומביות. תבכו בבית.

חמישה ערכים שיוקנו לתלמידים משר החינוך נפתלי בנט:

חינוך הוא הפירורים שנשארו

אחרי שלא נתנו לך את הביטחון״

“השמאלנים לפח – המורה הוא אח״

“התרכז בשיעורי היסטוריה וגיאוגרפיה - אבל פנטז על האקזיט״

“תהרוס, תשבור ותקלל - אבל לעולם אל תתנצל״

“האחר הוא אני – אבל עדיף שלא יהיה הומו או ערבי״

ים של דמעות: תחסכו מאיתנו את הדמעות ותבכו בבית

מה קרה לנו שהפכנו לעם של בכיינים כפייתיים. וגם: בית הספר של בנט