צאו מזה: אל תתלו את כל המחאות על הצעקה של יוצאי אתיופיה

בואו לא נהפוך אותם עכשיו למייצגי האג’נדות שלנו.

כיבוש, זכויות אדם, פלסטינים, ערביי ישראל, פליטים, מהגרי עבודה, מבקשי מקלט, זה לא הסיפור. הצעירים האתיופים לא מובילים מאבק למען צדק חלוקתי או שתי מדינות לשני עמים, זה לא הקו ולא המטרה שלהם. הם רוצים להיות חלק מהמיינסטרים, מהרוב במדינת ישראל, המחאה שלהם היא כדי להיות שייכים, לא מתבדלים.

השמאל הישראלי מביט במוחים בעיניים כלות. הנה לנו, סוף-סוף מאבק אזרחי על שוויון, נגד אפליה, על הפסקת תעדוף דם האחד על פני דמו של האחר. על פניו זהו מאבק שהוא כולו ערכים ליברליים. אז הנה מי שמנהל מאבק בשם הערכים שלנו בכלים שמעולם לא היו לנו. במחאה החברתית כעסנו מאוד, נורא, אבל מעולם לא חצינו את הקו שבין כעס וזעם. בהפגנה בכיכר רבין הקו נחצה, הכלים נשברו.

מתגייסים לצבא ומשרתים עם כולם, כמו כולם. מסיימים לימודים, משתלבים בעבודה, מתווכחים על פוליטיקה, לוקחים את הילדים לארבעה ימים טיול באילת. אה, ויש להם צבע עור שונה, אבל זה השוני היחיד. הם לא בעניין של מסגרות אלטרנטיביות. הם רוצים להיות ממסד בעצמם, הממסד הוא מטרה ולא אמצעי. הרצון הוא להיטמע, לא להתבדל. כאן לא מחפשים סולידריות עם קבוצות מוחלשות, כאן רוצים להפוך לחלק מהקבוצה החזקה.

אבל אנחנו שבעי מלחמות שלא הצליחו. על מילים גדולות, ערכים, תפיסות עולם ונרטיבים. כל כך מרגש אותנו לראות, פתאום, אנשים שמוכנים ללכת את המייל הנוסף בכל מה שקשור למאבק, ואנחנו תולים עליהם את המלחמות שלנו. הבעיה היא שהם לא מתלה ולא קולב ולא נושאי הדגלים שאנחנו רוצים שהם יישאו. כן, הם זועמים, ובזעם הזה, האותנטי, יש משהו מרגש. וכן, הם לא נחמדים בכלל, וזה מסעיר. אבל הם לא היו ולא יהיו החלומות והמאוויים הכל כך לא ממומשים של השמאל הישראלי. בואו נצא מהרומנטיקה ונעבור לפרקטיקה, זה לא יקרה כי זה לא שם.

"תסתכלו עלי. תראו אותי". זה מה שהם מבקשים. לכן הם בועטים בממסד. להבדיל מאיתנו שחומקים מחיקו החם, הם משוועים ממנו לחיבוק. אז בואו לא נשלה את עצמנו שיש כאן איזו תחילתה של ידידות מופלאה בין בני העדה האתיופית ובין השמאל הישראלי. ובואו נחסוך מהם את ה”לא יכול להתקיים שוויון בין אוכלוסיות במדינה כובשת”, כי זה ממש לא מה שהם מרגישים. מה שראינו השבוע בכיכר רבין הוא לא מפגן של סרבנות, גם לא של התנגדות אזרחית. כאן לא שורפים דגלים או מדים, כאן לובשים אותם בגאווה וזועקים מהלב – כדי לקבל על כך קרדיט.