"מרסל ממתקים". ככה קוראים לי ילדי השכונה. למי מביניכם שלא עקב אחרי הטורים שלי בחודשים האחרונים (לא שאני הופכת את עצמי לקונצנזוס חלילה), אספר שוב שאני גרה ביפו, לא יפו הנחמדה של שדרות ירושלים פאתי נווה צדק, אלא הצנטרום של יפו, חמש דקות מהנמל, שלוש דקות מהפשפשים ובהסבר פשוט יותר - “עג'מי". כן, אני גרה בעג'מי.
כשבאים אלי אורחים, מאהבים לעת מצוא או סתם שליחים עם שטויות שהזמנתי באינטרנט, השאלה הראשונה שהם שואלים היא “מה, לא מפחיד לך פה?".
הם, שני הילדים האלה, נתנו לי את הכינוי “מרסל ממתקים".
20 שקל עולה לי כל הסיפור, לפעמים פחות. 20 שקל שמשקיטים את ייסורי מצפוני וממלאים לי את הלב בחמלה או סיפוק, כשפיהם מרוח בשוקולד.
אתמול פגשה אותי אמם. תמיד החלפנו “שלום" רשמי כזה. הפעם ניגשה אלי ואמרה “תפדלי, בואי לקפה".
אמילי החלה לקפוץ בבית משמחה. “יש! מרסל לוקחת אותי לקניון, יש!". לקחתי פאוץ' מהמגירה, שמתי בתוכו את עשרת השקלים ועוד שלושה שקלים שחסכתי ואמרתי לה “לא לעזוב לי את היד. טוב, אמילי?".
אמילי הציצה מאחורי גבי. “טרמפולינות? באמת?", אמרה מופתעת. “באמת", אמר ונתן לי עלון צבעוני ביד.
בכניסה, אמר לנו העובד “זה 20 שקלים".
התרעות פיקוד העורף