1.
במשך שנים רבות היה מגיע מסע ההסתה הזה, בדיוק של שעון שוויצרי, רגע לפני סוף אוקטובר, כמה ימים לפני יום השנה. שבוע שלם היינו אמורים לשחק את התפקיד שיועד לנו. להוריד את הראש, לשמוע שאנחנו כולנו רצחנו את יצחק רבין ושלא למדנו מאז שום דבר, לשתוק ולהתפלל שהשבוע הזה יעבור כמה שיותר מהר. אלה היו כללי המשחק. השמאל ירד, כוחו בכנסת נחלש, סיכוייו להחליף את השלטון פחתו, ונראה היה שכל מה שנשאר לו זה שבוע העדנה הזה פעם בשנה. השבוע שבו הוא יכול בסיוע רוח גבית תקשורתית להיות שוב למעלה, להפנות אצבע מאשימה לאן שרק יחפוץ. אל ההוא שלא גינה די בקול. אל ההיא שמעיזה לדבר אף על פי שלמדה בבר אילן.
השבוע, כשלמישהו בקבוצת ידיעות אחרונות הפריעה מועמדותו של שלמה פילבר לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת של בנימין נתניהו, נשלף הנשק התעמולתי הזה שוב. בבוטות. בגסות. בגמלוניות. זה היה כש"כלכליסט" חילץ מהגנזכים מאמר בעיתון "נקודה" שפורסם לפני 20 שנה ושעליו חתום פילבר (פילבר טוען שהוא לא כתב אותו אלא רק חתם עליו, אבל זה לא רלוונטי לענייננו). המאמר הזה ראה אור זמן קצר אחרי רצח רבין, והוא מעלה סדרה של שאלות שהתעופפו אז בחלל האוויר, שאלות שבהמשך הדרך בודדים בשוליים הקיצוניים של הימין הלכו איתן הלאה ופיתחו על גביהן את תיאוריית הקונספירציה. חלק מהתהיות הללו על מה שאירע בכיכר בליל הרצח, קיבל בהמשך מענה בדוח ועדת שמגר. חלק אחר נותר באוויר עד היום.
ב"כלכליסט" וב"ידיעות אחרונות" לא הסתפקו בציטוטים מהטור ההוא מ־1995, שאחריו הספיק פילבר לכהן כיו"ר לשכת נתניהו, כמזכיר דירקטוריון רכבת ישראל, כדירקטור בתעש ועוד. "כלכליסט" החליט לקחת את הסיפור שלו הכי רחוק שאפשר. על סמך השאלות שהעלה פילבר במאמר ההוא קבע העיתון, לא פחות ולא יותר, כי "שלמה פילבר היה מראשי המפיצים של תיאוריית הקונספירציה של רצח רבין". הכתבת, נעמה סיקולר, גם לא היססה לחבר את פילבר לחשש שיגאל עמיר יזכה אוטוטו לחנינה. לא היה חסר הרבה כדי שפילבר יוצג ממש כתומכו של הרוצח.
פילבר הבהיר מיד שהוא שולל את התיאוריה של הקונספירציה ושהוא לא מאמין בה. הוא גם העלה לדף הפייסבוק שלו כתבה שפורסמה ב"הארץ" יומיים אחרי הרצח ושממנה ברור לגמרי מה הייתה עמדתו בסוגיית הרצח. פילבר סיפר ל"הארץ" אז כי אחרי הרצח הדליק שני נרות זיכרון ליצחק רבין, אחד בביתו שבפסגות והשני על שולחנו במועצת יש"ע. "במוצאי שבת הפסדנו", צוטט בכתבה ההיא, "הפסידו תושבי יש"ע, הפסידה המדינה, והפסיד העם כולנו. בשנה האחרונה הולכת הארץ ונשמטת מאיתנו, ובעקבות כדורי הרוצח הולך גם העם ומתפורר. מלבד לריבונו של עולם אין לאיש זכות לקחת חיים של אדם... כל יהודי נשפט על פי חובותיו וזכויותיו. אצל יצחק רבין היה ברור כי הזכויות מכריעות".
ב"כלכליסט", כאמור, הלכו לפילבר על הראש בטקסטים קיצוניים. ב"ידיעות" דיווחו על "סקנדל המנכ"ל". ברשת ב' תהתה מגישה בכירה מאוד אם ראוי שבראש משרד חשוב כל כך יעמוד איש כזה. בואו נשים את הדברים על השולחן. אם פילבר לא היה עובד קרוב כל כך לנתניהו, שום דבר מזה, ודאי לו בעוצמה הזו, לא היה צץ באיחור של 20 שנה.
אבל מי שהקפיץ אותי יותר מכולם היה אחד, דביר קריב, איש שב"כ לשעבר, שקבע במאמר שפרסם כאן ב"מעריב": "מי שמאמין בתיאורית הקונספירציה על רצח רבין לא ראוי לתפקיד ממלכתי". קריב נושא אחריו תואר מרתק. הוא כיהן, כך כתב בתחתית מאמרו, ב"חטיבה המודיעינית להגנת הדמוקרטיה" בשב"כ.
דפדוף קל בדף הפייסבוק שלו סייע לי להבין טוב יותר את מאמרו. קריב, מסתבר, הוא איש פוליטי. הוא פעיל ביש עתיד, רעייתו כיהנה בכנסת מטעם המפלגה, ובמשך שלושה חודשים עסק במערכת הבחירות של יש עתיד. הפוסטים שהעלה בתקופה האחרונה מלמדים עד כמה נראתה לו "מפחידה" האפשרות שנתניהו יהיה שוב ראש ממשלה. קריב מרבה להזהיר מפני ההסתה, אבל הוא מתגלה בעצמו כמסית לא קטן. בפוסט שבו ניסה לשכנע לא להצביע לנתניהו, הוא האשים את ראש הממשלה שיש לו חלק ברצח רבין. "חלקך לא יישכח", כתב לו. במקום אחר ובהקשר אחר כתב לו "העם גם לא סולח ולא שוכח". אני לא יודע בשם איזה עם מדבר קריב, ומיהו שלא שוכח ולא סולח, אבל אני כן יודע להעריך שהעובדה שפילבר מחובר לראש הממשלה ודאי לא הקשתה עליו להשתלב במסע התעמולה נגדו.
עם או בלי קשר, הניסיון מלמד שמי שמחזיקים מעצמם חברי המסדר "להגנת הדמוקרטיה", מתגלים לא פעם כסותמי הפיות הכי גדולים. בשם ההגנה על הדמוקרטיה כמובן.
פילבר, כאמור, הסביר שהוא לא מאמין בתיאוריית הקונספירציה ולא האמין בה מעולם. אבל בואו נשחק רגע בכאילו. בואו נגיד שפילבר כן מאמין בתיאוריה הזו. בואו נגיד שהיו לו שאלות שהיה חשוב לו להעלות אותן כמה ימים אחרי הרצח, כשעוד הרבה דברים היו בערפל. הנה חלק מהשאלות שלפי סיקולר שאל פילבר אז. "אם אבישי רביב היה סוכן או מודיע של השב"כ, איך לא ידעו בארגון על חברו הטוב מאוד יגאל עמיר? אם השב"כ קיבל התרעה על 'תימני קטן מבר אילן' שרוצה לרצוח את ראש הממשלה, איך לא עצרו את הרצח? מדוע אמר קצין משטרה לכתבים מיד לאחר הרצח שמדובר בכדורי סרק? מדוע איש מהמאבטחים לא ירה בעמיר? מדוע הרכב של ראש הממשלה לא נסע ישירות לבית החולים?".
במדינה דמוקרטית מותר לשאול שאלות. איך אני יודע? כי זה בדיוק מה שלימדו אותנו נוטרי חומות הדמוקרטיה בפרשת אדם ורטה. זוכרים? המורה ההוא שלפי הטענה הסביר לתלמידיו שצה"ל אינו מוסרי. הסבירו לנו אז שאסור לפטר אותו, כי דמוקרטיה זה גם לחשוב, לשאול ובעיקר לא לסתום לאף אחד את הפה. פילבר, אגב, בניגוד לאדם ורטה, לא מחנך ילדים, ודעותיו שלו, בטח על רצח רבין, אינן רלוונטיות לשום דבר שקשור לתפקידו.
אבל מומו פילבר הולך לעבוד עם בנימין נתניהו, וזה, כנראה, מה שמוציא החוצה אנשים כמו דביר קריב ועיתונים כמו "כלכליסט" וכמו "ידיעות אחרונות" מדעתם.
2.
אין לי עמדה נחרצת בסיפור האוטובוסים הנפרדים של הפלסטינים ביו"ש. אבל יש כמה דברים שחשוב להבהיר בפרשה הזו, גם בלי לגבש עמדה ברורה. לסיפור הזה אין ולו קשר קלוש לאפרטהייד, גם אם יש הרבה אנשים שנהנים לגלגל את המילה הזו על הלשון. כי אפרטהייד זה להאמין שצריך להפריד בין יהודים לערבים על רקע גזעי, ואת זה אין כאן. אני לא מכיר איש מתומכי ההפרדה הזו בשומרון, שסבור שגם באוטובוס מתל אביב לכפר סבא דרך ג'לג'וליה צריך להפריד יהודים וערבים. זה סיפור ביטחוני גרידא. אפשר להסכים איתו, אפשר להתנגד לו, אבל זה העניין.
הגרועים ביותר הם המגיבים מסוגו של דן מרידור, שאמר בגל"צ שמי שתומכים במהלך הזה הם "אנשים שכנראה נמחק להם הזיכרון ההיסטורי". מדובר באמירה מטופשת ומקוממת כאחד. סבא שלי, שנספה באותו "זיכרון היסטורי", לא היווה איום ביטחוני על איש. לא הוא ולא בני קהילתו. אבל הקהילה הפלסטינית ביהודה ושומרון מהווה גם מהווה. ביהודה ושומרון לא עובר יום שבו הפלסטינים לא מנסים לרצוח יהודי. באבן. בבקבוק תבערה. בדקירה. בדריסה. לא כל הפלסטינים מחבלים, אבל כל המחבלים פלסטינים. ועם זה צריך להתמודד.
ומהסיבה הזו יש הפרדה גזעית בכניסה לג'נין. לערבי מותר להיכנס ולי אסור. לא בגלל אפרטהייד, אלא משום שאם אני אכנס לשם, הסיכוי שלי להישחט לגמרי לא רע. מחר, כשיהיה שלום, אולי הפלסטינים יהפכו להיות ידידינו הטובים. אולי הם יהפכו לאנשים שוחרי טוב ומתעבי אלימות. כרגע הם האויב, ואויב שגובה מאיתנו מחיר דמים כבד כל הזמן. ומי שמתנגד לפתרון אבטחתי טוב יותר באוטובוסים שנוסעים מהשומרון אל תוככי הקו הירוק ובחזרה, שיעשה טובה וישלח קודם את הבת שלו לנסוע שבוע באוטובוס הזה. אחר כך תהיה לו כל הלגיטימציה להציע הצעות ולהעיר הערות.
3.
במשך שנים אני מלווה מקרוב את מה שמתרחש סביב מה שהבדואים מכנים "אדמות אל־ערקיב" בנגב הצפוני. הייתי שם בלילה שבו הריכוז הבלתי חוקי הזה פונה לראשונה. עמדתי ליד אותם בדואים כשסיפרו שהשבט שלהם לא עזב מעולם את הקרקע, באוזניהם של עיתונאים שלא ידעו שהריכוז הזה הוקם ב־2002. קראתי מאמרים של פובליציסטים שדיווחו שאנשי אל־ערקיב נותרו ללא קורת גג, בלי שידעו שכל מי שהתגוררו שם מחזיקים בווילות רחבות ידיים ברהט.
פעם, אחרי שעמוס עוז חתם על עצומה שתקפה את קק"ל על נטיעות שהיא מבצעת בשטח, התקשרתי אליו, רק כדי לשמוע אותו מודה שהוא לא קרא את החומר והוא לא בקי בעובדות. ראיתי איך העיתונות כולה, מישראל ומהעולם כולו, נופלת בפח ומעניקה הד גדול לסיפורי מעשיות שלא טרחה לבדוק מעולם. ממד אחד היה חסר תמיד בכל הדיווחים, מ"הארץ" ועד ה"ניו יורק טיימס". עובדות.
לפני שבוע נפל דבר. פסק דין דרמטי בחשיבותו של בית המשפט העליון - בהרכב של השופטים אסתר חיות, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן - קבר באופן מעשי את טענות הבסיס של הבדואים על הבעלות ההיסטורית שיש להם בקרקעות הנגב.
פסק הדין הזה חשוב בעניין של אל־ערקיב - שהפכה לספינת הדגל של המחאות, של ההפגנות ושל התעמולה האנטי־ישראלית בעולם - וחשוב לא פחות בעניין הוויכוח על הבעלות בנגב כולו. יחד עם פסק הדין שקדם לו, בבית המשפט המחוזי, הוא חושף בקלונו את הפרופ' אורן יפתחאל - פעיל שמאל קיצוני ועד לפני כמה שנים יו"ר הנהלת בצלם - מי שהבדואים נשענים כבר שנים ארוכות על מחקריו.
בשנת 1971 החל הליך שבמסגרתו אפשרה המדינה לכל בדואי לרשום אצל פקיד ההסדר "תביעת בעלות" על השטח שלטענתו שייך לו. הרישום הזה לא קבע דבר, אבל על פי רוב הוא שימש בסיס לתביעות המשפטיות שהגיעו בהמשך.
סלימאן מחמד אל־עוקבי רשם תביעת בעלות כזו על שלוש חלקות מדרום לרהט ועל שלוש חלקות נוספות מצפון לנתיבות. ב־2006 פנו יורשיו של אלעוקבי לבית המשפט ודרשו שיפסוק רשמית שהם בעלי הקרקע. לפני קצת יותר משלוש שנים דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את תביעתם וקבע שהקרקעות שייכות למדינה. פרופ' יפתחאל, שטענות הבדואים התבססו על הגב האקדמי המחקרי שלו, ספג מהשופטת שרה דברת אוסף נדיר של מהלומות. דברת הזכירה כיצד "התפתל" ו"התחמק" ממתן תשובות ותיארה את עדותו כ"מביכה" וכ"תמוהה". כשיפתחאל טען שבתצלום אוויר משנת 1945 הוא רואה עיבוד חקלאי בדואי אינטנסיבי המכסה את רוב חלקות האדמה של אל־ערקיב, הראתה לו השופטת כיצד עדותו של המומחה לצילומי אוויר שהביאו הבדואים בעצמם, העלתה שברוב גדול של השטח אין עיבודים ובחלקים נכבדים אחרים בכלל לא ניתן לעבד דבר.
השופטת קבעה עוד שבתקופה שבה טוענים הבדואים שאבות אבותיהם התגוררו ביישוב הקבע שהיה באדמות אל־ערקיב, כלל לא היו יישובי קבע באזור, ונזפה ביפתחאל שלא קרא את החומרים הרלוונטיים לפני הדיון. "חשתי חוסר נוחות... כשהתברר שהוא סמך על מקורות וציטט אותם מבלי שטרח לקרוא בהם... התפתלויותיו של המומחה על דוכן העדים...השאירו תחושה לא נוחה, יותר נכון מביכה...", כתבה. השופטת דברת שמה ללעג גם את הטענה של הבדואים שלפיה אבותיהם עיבדו באזור המדובר שטחים בהיקפי ענק. "נשאלת השאלה כיצד יכלו 144 איש בני שבט אל־עוקבי (כשחלקם ילדים) להחזיק ולעבד 19 אלף דונם... תמיהה שלא ניתן לה מענה", העירה.
בית המשפט קבע שלא נמצאה שום הוכחה לכך שהחלקות הוקצו בזמן כלשהו על ידי שלטון כלשהו לבדואים התובעים, ושהאחרונים לא הוכיחו כי השבט שלהם ישב שם אי פעם. הוא גם קיבל את עמדתה של החוקרת הפרופ' רות קרק, שלפיה עד סוף מלחמת העולם הראשונה לא היו שום יישובי קבע באזור אל־ערקיב וחלקות האדמה המדוברות עמדו שוממות ובלתי מעובדות.
שופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, שחיברה את פסק הדין שבערעור, חזרה והדגישה לגבי המומחה מצד הבדואים, כי "התנהלותו של פרופ' יפתחאל הותירה תחושה לא נוחה ופגמה במהימנותו...במהלך חקירתו הנגדית התברר כי פרופ' יפתחאל...ציטט באופן מגמתי חלק מהמקורות עליהם התבסס והתעלם ממקורות אשר לא תמכו במסקנה אותה ביקש להציג".
בית המשפט העליון אימץ אחת לאחת את קביעותיה של השופטת דברת במחוזי. חשיבות פסק הדין הזה נעוצה בעובדה שהוא ישליך בעתיד על כל תביעה בדואית דומה. השופטים דחו את הטענה של הבדואים שצריך להתייחס אליהם כאל "ילידים" בטענה ש"ילידים" הם כאלה שנכבשים על ידי כובש זר, בעוד הבדואים הגיעו לנגב כאשר זה כבר נשלט על ידי השלטון העותמאני. הוא דחה גם את טענתם על כך שהם נהנו לפני הקמת המדינה מסוג של אוטונומיה, שכללה הכרה רשמית של השלטונות העותמאנים בדין הבדואי, שמכוחו לטענתם ניתנו להם הזכויות הקנייניות בקרקע. השופטת חיות קבעה כי ההפך הוא הנכון. העותמאנים ראו בנגב שטח הנתון לריבונותם ופעלו כדי להטיל את מרותם על האוכלוסייה הבדואית. "הבדואים", קבעה עוד השופטת חיות, "לא הציגו שום קושאן על הקרקע או שום הוכחה שהיא הייתה שייכת להם".
"בניגוד לטענתו של פרופ' יפתחאל, שלפיה היה קיים בחלקות ערקיב מבנה בית ספר שבו למדו ילדי השבט, מעדויותיהם של זקני השבט עולה כי לא היה בית ספר בחלקות אלה", כתבה. "...אף אם נניח לטובת המערערים ששבט אל־עוקבי אכן חי ונדד באזור החלקות במשך שנים רבות, אין בעובדה זו כדי להקנות לו זכויות בחלקות אלה", פסקה.
פסק הדין הזה, כאמור, מפיל אחת לאחת את כל הרגליים שעליהן נשענו לא רק בני משפחת אל־עוקבי, שיצאו כאן מועמדים לפסטיבל מספרי הסיפורים. גם המגזר הבדואי שמחזיק שנים רבות בטענת בעלות על אדמות הנגב, ספג כאן מכה קשה. לא ילידים, קבע בית המשפט העליון, לא בעלי זכויות בקרקע ולא מי שקיבלו אישור עותמאני לחלק לעצמם את הקרקעות.
עכשיו רק נותר לראות עד כמה יחלחל פסק הדין הזה אל התקשורת כולה, כשעל קו השידור יהיה הבדואי הראשון שיטען על סמך סיפורים של הסבא רבא שלו, שרבע מהנגב שייך לו.
ועוד משהו. בפעם הבאה שממשלת ישראל תדון בתוכנית בגין־פראוור למסירת מאות אלפי דונמים בנגב לבעלות הבדואים, היא תיאלץ להסביר לנו קודם למה היא עושה את זה, ואיך התוכנית הזו מתיישבת עם החלטת בית המשפט העליון שקבע שאין לבדואים בעלות שם.