ועכשיו היא ישנה, הוא מביט על עפעפיה, פעם היו מורמים מעלה, משווים לפניה מראה אצילי ואירופי, עם ניחוח אחר, משהו שאבק וזיעת הארץ החריבו בבוא העת.
״סיפרו לך בדיחה בחלום?״, הוא שואל.
הם צוחקים יחד ואוכלים קלמנטינה. ״תלעס טוב", נוזפת בו, ״אין לי איך לדפוק לך על הגב עכשיו, העירוי גם ככה מציק לי".
אז הוא לועס טוב, מי ימרה פיה של אשתו?
״אליחם דולילה", עונה לה אמנון.
״אלחם, אלחם דולילה, לא אליחם, טיפשוני", מחייכת בלה אל האחות.
״העיקר הכוונה", צוחקת האחות, ״אני יכולה לבדוק לך לחץ דם?".
״כן",עונה בלה ומבקשת מאמנון, ״תחזיק לי את הקלמנטינה".
האחות מניחה רצועת בדיקה על ידה של בלה ולוחצת על הכפתור האדום. הרצועה מתכווצת על ידה הרפויה ובלה עוצמת עיניים. הנמלים הלוחצות האלו לא נעימות לה, אבל לא תגיד מילה. ״עוד רגע ונגמר", אומרת האחות וכשנגמרת הבדיקה מוסיפה, ״בסדר גמור, בסדר גמור".
״היא בסדר, ואני גמור", מגחך לו אמנון.
״לא נמאס לך מהבדיחה הזאת?", שואלת בלה.
״אני לא מתערב לך בבדיחות״, עונה ומשיב לה את הקלמנטינה, ״קחי, תאכלי".
״אויש, אני נהייתי שלומיאלית״, מסננת, ״אמנון, אולי תלך הביתה? מספיק, תכף אני אירדם, תלך״.
״לא״, עונה לה, ״מה אעשה בבית? מי ינזוף בי?״.
״אתה והשטויות שלך״, היא מביטה עליו רגע, לא, כמה רגעים, לא, אולי יותר.
ומבטה לא מרפה. היא מביטה על תווי פניו, על עיניו התכולות, שהיו הכי יפות בקיבוץ, ועל גבותיו שהמירו צבען לשיבה.
״בלה, מה יש לך?״, שואל ואוחז בידה.
״אתה לא אהבת אותי בהתחלה״, אומרת לו.
״אהבתי אותך מההתחלה״, עונה.
״תראי כמה טובים הילדים שלנו, הנכדים היפים, תראי מה בנינו יחד, המשרד הגדול שלי, הציורים שאת מכרת, זה מספיק, לא?״. מביט בה.
״כן, זה יפה מאוד, אבל איך אדע שאהבת אותי חזק חזק, מההתחלה? אני חייבת לדעת, אמנון! חייבת״. דמעה צונחת אל לחיה.
אמנון קרב אליה, מושיט אצבעו אל לחיה, מוחה דמעתה ונושק לה.
״שנאתי את הקיבוץ״, אמר, ״את היית התבואה היחידה שהוא נתן לי״.
״היו שם הרבה בנות״, הקשתה עליו.
״הן לא היו את״, אומר, ״אולי זו הייתה השמש הקופחת, אולי הדמיון המופרע שלי ואולי התייבשתי מהחום, אבל בכל פעם שחרשת בשדה, בכל פעם שאספת כותנה, או עשית משמרת במכבסה, דמיינתי איך ילדים מושכים לך במכנסיים הקצרים ואומרים ״בואי, אמא, בואי הביתה״.
״את לא תעזבי אותי, נכון?״, אוחז בידה.
״עוד מעט ואצטרך ללכת, אמנון״, לוחשת לו.
״אסור שתלכי לפני, את מבינה? אסור״, הוא מניח ראשו על מעקה המיטה הקר ועוצם את עיניו.
בלה מלטפת את ראשו.
״תשיר לי את השיר של יהורם גאון, תשיר לי עוד ממנו, אמנון״.
אמנון שר לה, כשראשו על המעקה, לא מביט בה, רק מזמזם.
בלה נשענת לאחור, פלח אחרון של קלמנטינה בתוך ידה, ומאזינה לקולו של אמנון.
כשהביא לה את הפטיפון, אז במסיבת ההפתעה שערך לה לכבוד גיל 30, באה אליה אחת מחברותיה ואמרה לה ״בלה, זכית באמנון". בלה ביטלה את דבריה בהינף יד. ״הוא בסדר, אמנון״, אמרה לה.
פתאום הרגישה כעס עצום, דווקא על הסצינה הזאת, רצתה לחזור 45 שנה אחורה ולהגיד לחברתה ״אני יודעת שזכיתי״. רצתה לעמוד על כיסא, אז, כשכוחה עוד עמד לה ולצעוק ״אמנון, אני אוהבת אותך!״. רצתה לקחת את הפטיפון איתה לכל מקום, אפילו סתם למכולת ולהשוויץ ברוכשו.
אבל מאוחר מדי.
״אמנון״, קטעה את שירו.
הוא הרים ראשו ממעקה המתכת ושאל ״כן, בלה?״, ״אתה יודע, נכון?״, שאלה בקול חלש. ״יודע״, ענה.
בין אצבעותיה, בכו דמעות של קלמנטינה. הגבר שישב לצדה עטף את ידה בידו ונתן לטיפות הקלמנטינה ללכלך את ידו - כדי שגם בעולם הבא יוכל לזהות אותה, כמו אז, בין שבילי הקיבוץ, בין התבן, הפרות, המכבסה והאהבה.
התרעות פיקוד העורף