שתיקת הכבשים: המערכת הפוליטית צריכה לחשוב על תגובה ראויה לפרשת אורן חזן

ההתנהלות התקשורתית של אורן חזן אחרי התחקיר שחשף שהיה מעורב בעברו בזנות ובסמים הייתה לא פחות מביכה מהתחקיר עצמו. חזן עשה בערך כל טעות אפשרית.

בראיון אצל ניב רסקין בגל״צ הוא ניסה לטעון שמתנכלים לו כי הוא מזרחי, כי הוא מוצלח, וכי הוא לא מהשמאל. שעתיים אחר כך יו״ר הכנסת הוציא הודעה על השעייתו של חזן כסגנו, בעוד שחזן צייץ בחשבון הטוויטר שלו שהוא זה שהודיע ליו״ר הכנסת שלא יוכל להגיע לישיבה, כי הוא מתכוון לתבוע את ערוץ 2 ויש לו פגישה עם עורך דינו.

נראה שהשתיקה הפכה לנורמה מקובלת מדי במחוזותינו. לעתים השתיקה היא אופציה מלבבת גם עבור ח״כים מהשמאל, שמיד לאחר התחקיר על חזן קפצו על ההזדמנות כדי להוכיח כמה הם מוסריים, וקראו להדיחו. זה אולי נשמע טוב כשעיסווי פריג׳ מכנה את חזן ״סרסור״, אבל חזן טרם נחקר וטרם הורשע בדבר. במקרה כזה, לכנסת כלל אין סמכות להדיח ח״כ, אלא רק להשעות אותו מתפקידיו, כפי שנעשה. אין לי הרבה חשק לסנגר על חזן, ומצד שני, אם לחברי הכנסת ממרצ היה כל כך אכפת מזכויותיו של האסיר איקס, הם יכולים לכבד גם את זכויותיו של חזן.

כשבוחרים ב״זכות השתיקה״ כשזה נוח, זה אולי פחות מביך מתגובותיו ההיסטריות של חזן שרק מסבכות אותו, אבל זה לא בדיוק מעיד על מוסר. להפך. זה יוצר נורמות פסולות, שלפיהן אמות מידה נדרשות רק מיריביך, אבל לא ממך. אם אנחנו רוצים מוסר אמיתי, רצוי שכל מטיף דגול יידע להסתכל גם על עצמו ועל חברים במחנה שלו, במקום לשתוק כשהם מפשלים. רצוי שזה יקרה וייאמר בקול רם גם משמאל וגם מימין. אף אדם אינו טהור, והניקיון אינו באמת קיים אצל מי שאין לו יכולת להפנות מדי פעם אצבע מאשימה גם כלפי עצמו.