בחירות 1980 באמריקה היו מהאירועים הפוליטיים שמה שנשאר מהם בזיכרון הוא בעיקר עננת אבק - האבק שהשאיר רונלד רייגן כשניצח ניצחון סוחף את ג׳ימי קרטר, בדרכו להיות אחד הנשיאים הפופולריים בתולדות אמריקה.
אבל דרכו של רייגן לניצחון הזה הייתה מסובכת יותר מכפי שנהוג לזכור. לא בגלל הבוחרים. הם אהבו אותו. בגלל המפלגה. בתוך מפלגתו שלו, רייגן היה מועמד שנוי במחלוקת. צמרת המפלגה, העסקנים, המבוססים, אנשי האליטה והוותיקים הביטו בו בעין עקומה. הוא נראה להם קצת קיצוני מדי, קצת נטול רסן. הם העדיפו שמרן אחראי וקצת מרובע - מישהו שיספק מנהיגות יציבה ולא יטלטל את הספינה יותר מדי. הם העדיפו את ג׳ורג׳ הרברט ווקר בוש.
בוש היה מועמד ראוי, וגם מסוכן, לפני שהפסיד לרייגן, הפך לסגנו, ואחר כך ליורשו. הוא הפסיד כי הציבור העדיף את רייגן. אבל לפני שהפסיד, בוש ניצח במה שנהוג לכנות ״הפריימריז הבלתי נראים״. זו תקופת הדמדומים שבטרם ההצבעה, שבה נאבקים המועמדים על תמיכה של בכירים במפלגה, על כסף של תורמים, על תשומת לב של התקשורת, על אנשי מקצוע לקמפיין. בעיקר במפלגה הרפובליקנית, שבה בדרך כלל, אך לא תמיד, הממסד קובע - המועמד הממסדי מנצח - הפריימריז הבלתי נראים חשובים מאוד. והם קורים ממש עכשיו. בחודשים שיחלפו עד ינואר 2016, כאשר גם הבוחרים, תחילה במדינת איווה ואחר כך במדינות אחרות, יתבקשו להשמיע את קולם.
המועמדים הרפובליקנים לנשיאות. צילום: רויטרס
המספר עוד לא סופי
הבוחרים של איווה, לפחות כרגע, קצת מבולבלים. כפי שסיכמה זאת בוחרת אחת מדה-מויין, בת 64, עצמאית: ״להגיד את האמת, בכל פעם שאני שומעת מישהו מתראיין, אני חושבת ׳וואו, זה האיש׳״. הבעיה שלה היא שבכל יום מתראיין מישהו אחר, ובכל שבוע נוסף עוד מועמד לרשימה. איך בוחרים מבין שניים-שלושה-ארבעה מועמדים, היא יודעת. איך בוחרים מבין 20 מועמדים, איך בכלל אפשר להכיר ולסנן מבין 20 מועמדים, פחות ברור.
הנה הם, כמעט 20, לא סופי, ולא לפי לפי שום סדר: ג׳ב בוש - המושל של פלורידה, והבן של ג׳ורג׳ בוש האב; בן קרסון - רופא, מוכר בעיקר כמועמד השחור של המפלגה; בובי ג׳ינדל - מושל, ממוצא הודי; טד קרוז - סנאטור מטקסס, סמן ימני; קארלי פיורינה - האישה של המרוץ, מגיעה מעולם ההייטק; לינדזי גרהם - סנאטור, החבר של המועמד לשעבר ג׳ון מקיין; סקוט ווקר - מושל ויסקונסין, והמועמד שבהחלט יכול להפתיע; מייק האקאבי - דת, גיטרה בס, ומועמדות כל ארבע שנים; ג׳ורג׳ פטאקי - מושל ניו יורק, המועמד הכי שמאלי; ג׳ון קסיץ׳ - מושל אוהיו, מועמד סולידי; ראנד פול - סנאטור, הליברטני שאיש בממסד לא רוצה; ריק פרי - מושל טקסס, שבהתמודדות הקודמת נראה כמו בדיחה; דונאלד טראמפ - מיליארדר, שבכל התמודדות נראה כמו בדיחה; מרקו רוביו - סנאטור, צעיר, כריזמטי, היספאני; ריק סנטורום - הימין הדתי; כריס כריסטי - מושל ניו ג׳רזי, עם הרבה סקנדלים ופה גדול. עד כאן 16 המועמדים, ויש, כמו תמיד, גם כמה מצטרפים לא מוכרים וחסרי סיכוי - מהנדס אחד בגמלאות ופקיד בכיר לשעבר במס הכנסה.
תשאלו מי מוביל, והתשובה מורכבת. ג׳ב בוש מוביל, אבל הפער קטן מאוד והאחוזים נמוכים. הממוצע שלו בסקרים האחרונים של מתפקדי המפלגה הוא קצת מעל 11%. סקוט ווקר עם קצת פחות מ-11%. מרקו רוביו מעל 10%. קרסון עם 9%. ראנד פול עם 8%. גם האקאבי. קרוז עם 7.5%.
הקרב על האחוזים הוא קרב חשוב כרגע, לא משום שיכריע מה יעשו הבוחרים, אלא משום שיקבע מה תעשה הטלוויזיה. בעימותי המועמדים, כך החליטו הרשתות, יהיו רק עשרה משתתפים ולא יותר. העשרה ייבחרו על פי הביצועים בסקרים. כלומר, ייתכן שמי שיש לו חצי אחוז יותר יקבל במה טלוויזיונית, ומי שיש לו רבע אחוז פחות לא יקבל את הבמה. בפריימריז הבלתי נראים יש חשיבות למה שעושה צמרת המפלגה, אבל יש גם חשיבות למה שאומרים הבוחרים לסוקרים. והעימותים כבר מתקרבים. הראשון, ב-6 באוגוסט, בקליבלנד (אוהיו). עשרת המועמדים שיובילו את הסקרים ביומיים שלפני העימות יזכו לעמוד מול המצלמה, השאר יקטרו על השיטה שמפלה אותם לרעה. כרגע נראה שיש שמונה בטוחים, ועוד שמונה שמתחרים על שני המקומות הנוספים.
צמרת המפלגה מרוצה מהסינון הטלויזיוני. גם זו דרך להיפטר ממועמדים, שרק מפריעים להליך להתקדם לעבר בחירה מוצלחת והגיונית, או להקפיץ אחרים לצמרת. ריק פרי, מושל טקסס, איבד את סיכוייו להיות מועמד רציני בעימותים של שנת 2012. מייק האקאבי הפך למועמד משמעותי בזכות העימותים של 2008.
המועמדים הרפובליקנים לנשיאות. צילום: רויטרס
רשימה מרשימה
מובן שגם עשרה מועמדים זה עדיין הרבה יותר מדי. גם מתוכם צריך לסנן הלאה. אבל ראוי לומר: לרפובליקנים יש בעיה טובה בסך הכל. מול זירת מועמדים חלשה, לא מרשימה, של המפלגה הדמוקרטית - למעט קלינטון, ומן הסתם בגלל קלינטון (לאיש אין עניין לרוץ מולה ולהפסיד), הרפובליקנים מציגים נבחרת שנראית חזקה מאוד. חזקה מכפי שהייתה בשנים האחרונות. יש לה מועמדים עם רקורד עשייה מרשים, עם כריזמה, המייצגים מגזרים ואזורים שונים באמריקה. מועמדים מתונים ומועמדים רדיקלים. איך הבוחרים יבחינו ביניהם, זו כבר שאלה אחרת. באיווה יש לסקוט ווקר יתרון - ויסקונסין, המדינה שלו, היא שכנה של איווה. לג׳ב בוש יש יתרון שהוא גם חיסרון - השם בוש. לרוביו יש יתרון, כי המפלגה הבינה שהגיעה העת להתיידד עם המיעוט ההיספאני הגדל. לראנד פול יש יתרון, כי הוא מציע משהו ששום מועמד לא מציע.
בינתיים בוש הוא המועמד המאוכזב. יתרונו בסקרים היה גדול הרבה יותר, והתפוגג. מערכת גיוס הכספים שלו משוכללת, אבל כנראה לא תשיג את המטרה שהציבה לעצמה, 100 מיליון דולר עד סוף חודש יוני. בשבוע שעבר החליף את צוות ההנהגה של הקמפיין, סימן נוסף לכך שאיננו מרוצה ממצבו הנוכחי. השבוע יכריז רשמית על מועמדותו, ואחר כך יצא למסע מתוקשר באירופה - מסעות כאלה אמורים לשוות לו חזות נשיאותית. לא פוליטיקאי, מדינאי.
בוש נראה כמו מועמד שהממסד הרפובליקני המתון היה רוצה שינצח. ממש כמו אביו ב־1980, הוא המחסום שאמור לבלום את ההונים המסתערים על המבצר - את אנשי מסיבת התה, שמעדיפים את קרוז או את ווקר, את הניאו־שמרנים, נצי מדיניות החוץ שעשויים לבחור בגרהם, את הדתיים שיתמכו בהאקאבי או בסנטורום, את הבדלנים שיבחרו בפול. בוש אמור היה לבלום את כל אלה בכוח הסמכות המשפחתית ובכוח המסורת המפלגתית, אבל כרגע הקמפיין שלו מגמגם. מי שכנראה מרוויחים הם סקוט, שצובר פופולריות בקרב מצביעים, ורוביו, שמצליח בינתיים להיות מספיק מתון כדי לא לאיים על הממסד, ועם זאת מספיק שמרני כדי לשמור על בסיס תמיכה רחב גם בקרב בוחרי הפריימריז, הנוטים ימינה הרבה יותר מבוחרי המפלגה בבחירות הכלליות. באופן טבעי, מי שטורחים להצביע בבחירות מקדימות הם הבוחרים הנאמנים יותר, המחויבים יותר והלהוטים יותר להשפיע על סדר היום.
לא בטוח שהמפלגה, הממסד, תצליח להחליט את מי לגבות לקראת הבחירות המקדימות. לפעמים זה קורה, כמו במקרה של מיט רומני, שהיה המועמד המועדף לפני ארבע שנים. לפעמים זה לא קורה. ג׳ון מקיין לא היה המועמד המועדף לפני שמונה שנים. לפעמים זה קורה וגם עובד, כמו במקרה של בוב דול בשנת 1996, כאשר הממסד והבוחרים הסכימו על אותו מועמד. לפעמים זה קורה ולא עובד, כמו במקרה של רייגן ובוש שהוזכר לעיל.
כאמור, כשיש מועמד שהממסד מסכים עליו, קל יותר לחזות מי ינצח במרוץ הפנימי, כי זה יהיה, בדרך כלל, מועמדו של הממסד. אבל אם אין מועמד מוסכם, קשה יותר לדעת מה יקרה. מקיין של 2008 הוא דוגמה טובה לכך. מועמד עצמאי מאוד, לא מציית לכללים, לא אהוד על צמרת המפלגה. גם הבוחרים הפגינו כלפיו אדישות, ומקיין כבר הוספד כמועמד לשעבר, עד שהצליח, בשיניים, להפתעת כולם, לגבור על חברים שעלו וכבו ככוכבים נופלים, שמות כמו השחקן פרד תומפסון וראש העיר ניו יורק לשעבר רודי ג׳וליאני.
מקיין נבחר על ידי בוחרי המפלגה, לא על ידי המפלגה. הוא נבחר, אך מעולם לא היה מועמד מוסכם. רומני נבחר על ידי המפלגה, גם אם לא בהתלהבות גדולה. הוא נבחר, אך מעולם לא עלה בידו להלהיב את הבוחרים במידה מספקת. שני אלה משמשים כיום כנורות האזהרה של הפריימריז הבלתי נראים. אם הממסד המפלגתי לא מצליח להסכים על מועמד, הוא עלול להיתקע עם מועמד שאינו חפץ בו. ומצד אחר, אם הסכמה על מועמד פירושה בחירה במועמד פושר ולא מלהיב, הממסד עלול להיתקע עם מועמד שסיכוייו לנצח את קלינטון קטנים יותר.