אני מזדהה עם מחאת ההורים. הם אינם האויבים של מערכת החינוך, האחראית לחינוך ילדיהם. צריך להקשיב להם. צריך להפוך אותם לשותפים. אלא שהמחאה צריכה להתמקד בשינוי מהותי יותר, לא רק בנושא הצפיפות בכיתות. מאבק ההורים לא אמור לעסוק במעבר מכיתה של 32 תלמידים ל-40 תלמידים.
הם צריכים להילחם עבור שינוי הרבה יותר גדול. אי אפשר להקל ראש במה שעובר על ילד במאה ה-21, הנמצא במוסד שנבנה עבור ילדי פועלים מהמאה ה-19. שש שעות לפחות בכל יום, שישה ימים בשבוע, הוא אמור לשבת בכיסא ליד שולחן ולהקשיב בשקט, כאשר המורים שלו ״מכסים חומר״. כשילדים מתחילים לדבר, אומרים להם שזה מפריע. המערכת לא מעודדת יצירתיות ועשייה אלא פסיביות. כשהם ״מפריעים״, אומרים שיש להם הפרעת קשב וממכרים אותם לריטלין.
דרוש שינוי עמוק הרבה יותר. העניין הוא לא רק בגודל הכיתות והצפיפות בהן.
התרעות פיקוד העורף