באופן יחסי לחייתיות, לאכזריות ולברבריות, אפשר לקבוע שהדרוזים צלחו, מבחינה ציבורית, בקלות מרשימה את הלינץ' שעשו בני עדתם בשני הסורים הפצועים ברמת הגולן. ככה זה אצלנו. אם אתה לא יהודי, סיכוייך ליהנות מהגנה קבוצתית ומהנחת סוף עונה גבוהים למדי.
כשאלימות של סודנים ואריתריאים לא מאפשרת לתושבי דרום תל אביב לצאת בערב מהבית, אנחנו נדרשים לגלות הבנה למצבם. כשערביי ישראל זורקים בקבוק תבערה או מטען חבלה על ניידת משטרה, אנחנו מעבירים את הדיון באופן אוטומטי לטיפול מדור "תחושת הקיפוח". והדרוזים? אותם לעולם אי אפשר לבקר באמת, כי חשוב לשמור על "מרקם היחסים העדין". אם תושבי התנחלות בשומרון היו תוקפים אמבולנס שמוביל פצועים ערבים, פוגעים בחיילים ששומרים עליהם, מורידים את הפצועים מהרכב ומבצעים בהם לינץ' קטלני, כמה מאות אלפי מתנחלים היו נאלצים להסביר שידיהם לא שפכו את הדם הזה.
איש לא צריך להיות מופתע ממה שקרה השבוע ברמת הגולן. הכתובת מרוחה על הקיר כבר שנים. תושביה הדרוזים של מדינת ישראל, גם אלה הנאמנים לה בגליל וגם אלה שלא נאמנים לה בגולן, לא סופרים יותר מדי את מערכת אכיפת החוק. אחרי ששנים מדינת ישראל משדרת להם שהיא מוכנה לעצום עין בפני כל הפרת חוק ובפני כל מפגן של אלימות, ובלבד שלא ייעלבו ולא ייקחו ללב, זו בדיוק התוצאה.
דיון שהתקיים השבוע בתזמון מופלא בבג"ץ, ואשר עסק בעתירה שהגישה עמותת רגבים בסוגיית אכיפת החוק על פורעים דרוזים, ממחיש את הסיפור המקומם הזה יותר מכל.
פרעות פקיעין
בשלהי אוקטובר 2007 פרצו בפקיעין שבגליל מהומות קשות. בתקשורת ייחסו אותן למאבק של תושבי הכפר באנטנה סלולרית שהוקמה בסמוך, אבל האמת היא שחלק גדול מהאלימות לא היה קשור לעניין הזה כלל וכלל. פקיעין הוא כפר שכשלושה רבעים מתושביו הם דרוזים, ולמעט כמה מוסלמים ועוד כמה משפחות יהודיות שהתגוררו במקום עד 2007, כל השאר נוצרים.
ההתפרעויות, שהחלו בשריפת האנטנה ביישוב היהודי הסמוך, פקיעין החדשה, גלשו מהר מאוד לפוגרום קשה בבתיהם של התושבים היהודים ולאלימות חמורה כלפי כוחות המשטרה.
שלשום ישבתי עם מי שהתגורר בעבר בפקיעין ואחרי פרעות 2007 נמלט ממנה ללא שוב עם שאר המשפחות היהודיות. הסיפור שסיפר לי יכול להתרחש רק במקום שיראת החוק אינה קיימת בו. פעם אחת הוא ניצל בנס כשהיה במרפסת הבית ורימון רסס הושלך אל הגג. פעם שנייה, כעבור יומיים, גרם רימון כזה לפיצוץ אדיר, כשפגע במכלי הגז של השכן בבית הצמוד. חברים יהודים, סיפר, יצאו גם הם בזול כשרימון שלישי התפוצץ אצלם כשנעדרו מביתם.
שעה ארוכה תיאר הבחור, אב לילדים, את השתלשלות האלימות הקשה מצדם של צעירי פקיעין בימים ההם. שמשות של ניידות משטרה שחנו ליד ביתו נופצו עד האחרונה. מכשיר קשר של השוטרים שהיה באחת הניידות נגנב. בלילה שבו אירעה ההתנגשות הקשה עם כוחות המשטרה שנכנסו לכפר כדי לבצע מעצרים הוא הסתגר בבית עם משפחתו ושמע מעבר לקיר כיצד תושבים מקומיים מרסקים לו את שתי המכוניות. עם שחר, כשיצא החוצה, מצא אותן הפוכות זו על זו, כמו גל של גרוטאות.
בשעות הבוקר, סיפר, טלפן אליו חבר יהודי שגר באזור אחר בכפר ודיווח: "התחילו לשרוף בתים של יהודים". "היה ברור שבעוד עשר דקות מגיעים אלי", נזכר, "אבל לא היה לי איך לצאת מהכפר. סגרתי את אשתי ואת הילדים בחדר פנימי, הזזתי מהחלונות חפצים שעלולים להידלק וטלפנתי למשטרה". המשטרה, שבשלב הזה גם היא חששה להסתובב בכפר, הרגיעה אותו ש"העניין בטיפול". "הכנתי שלושה תיקים, ארזתי מה שיכולתי והתכוננתי לברוח כשיהיה אפשר. היה לנו ברור שמכל מה שנשאיר מאחור לא יישאר כלום".
בינתיים, בצד אחר של הכפר, שרפו המקומיים כליל בית של משפחה יהודית אחת ופירקו לגורמים, על תכולתו, בית שני. "רגע לפני שהגיעו לבית שלנו", שחזר, "הגיע אלי חבר דרוזי ולקח אותנו אליו הביתה". עוד כמה שעות של חרדה עברו לפני שאותו חבר הצליח לחלץ את המשפחה החוצה מהכפר.
אבל מה שעברו המשפחות היהודיות היה רק חלק מהסיפור. צעירי הכפר יידו אבנים לעבר ניידות משטרה ולעבר אמבולנסים וניפצו את שמשותיהם. שוטרים נפצעו מאבנים, אחד מהם באופן קשה. הדרוזים חטפו שוטרת, החזיקו אותה כמה שעות כבת ערובה והסכימו לשחרר אותה רק לאחר משא ומתן, בתנאי שהמשטרה תשחרר את חבריהם העצורים.
הטיפול בפרעות ההן הזכיר במידה רבה את הטיפול בלינץ' השבוע. משטרת ישראל נכנסה אז להליך מורכב של תחקירים ותחקירי תחקירים כדי לבדוק מי אשם בהיערכות הלקויה של אנשיה טרם הכניסה לכפר, מי אחראי להיעדר המיגון של השוטרים ומי נתן את ההוראה לירות.
התקשורת, מצדה, דילגה מהר ובקלות רבה מעל האלימות הקשה שהפגין ההמון הדרוזי. הטיפול התקשורתי כולו הוציא את הדרוזים לגמרי לא רע. במהדורת החדשות בטלוויזיה דיווח הכתב בשטח ש"מי שבעיקר נפגע הוא מרקם היחסים העדין שבין הדרוזים לבין המדינה". שוב ושוב חזרו התיאורים על "זעם" ועל "תחושות קשות בקרב בני העדה". חיים יבין, שהטריח עצמו לפקיעין כדי לצלם במקום חלק מסדרה תיעודית שיצר, הקדיש דקות ארוכות לטענותיהם של אנשי הכפר על אובדן האמון שלהם במדינה בעקבות התנהגות המשטרה, ולא זכר לשאול אותם על מה שהם עצמם עשו.
מדינת ישראל לא באמת ביקשה לחקור. היחס הכללי אל הדרוזים בפקיעין היה כאל מי שהם קורבנות הסיפור, או לכל היותר כאל אלה שצריך למצוא דרך לסיים איתם את הקרב בדרכי שלום. הרבנים הראשיים הגיעו לכפר לפגישה של הרגעת הרוחות. המשטרה, שזמן קצר קודם לכן ניפצו לה אנשי הכפר ניידות וחטפו לה שוטרת, התייצבה למשחק כדורגל חגיגי מול המקומיים כדי לסמן את פתיחתו של דף חדש ביחסים. אם העסק הזה לא נשמע לכם הזוי דיו, נסו לדמיין לעצמכם שאחרי שצמיגי רכבו של מח"ט שומרון נוקבו ביצהר, הייתה מארגנת החטיבה שלו משחק כדורגל עם תושבי היישוב כדי להרגיע את הרוחות.
במקום לטפל במתפרעים ולשדר להם שנחצו כל הקווים האדומים הפכה המשטרה לנאשמת היחידה בסיפור הזה. המחלקה לחקירות שוטרים בדקה למה השוטרים עשו שימוש בנשק חם, ועדת בדיקה פנימית חקרה כיצד לא נערכה עבודת מטה לפני כניסת השוטרים לכפר ומדוע תוכנית המבצע לא תאמה את תמונת המודיעין. לכמה מתושבי הכפר הומלץ להעניק תעודות הוקרה על נכונותם לסכן את נפשם כדי להגן על שוטרים. הטרמינולוגיה של דוח הבדיקה הזכירה תחקיר אחרי היתקלות של גולני עם חטיבה סורית, יותר מאשר סתם כניסה משטרתית ליישוב של אזרחים ישראלים בעיבורה של המדינה.
מסר מהפרקליטות
מי שחשב שרגע אחרי הפרעות והפוגרום תפתח המשטרה בחקירה מהירה כדי להביא לדין את המסיתים, את המציתים ואת זורקי הרימונים התבדה. למראית עין נוהלה כביכול חקירה משטרתית. בפועל, המטרה הברורה הייתה לסיים את חקירת אירועי פקיעין כמה שיותר מהר ובלי להרגיז שוב את העדה, שגם ככה היו לה טענות רבות אל המשטרה.
כמה מתושבי המקום נחקרו, כמה תיקים נפתחו לכמה חשודים, אבל באוגוסט 2011, ארבע שנים אחרי האירועים, נתקבלה החלטה לסגור את כל הפרשה בלי להגיש ולו כתב אישום אחד: לא נגד זורקי רימוני הרסס, לא נגד מציתי האנטנה, לא נגד שורפי בתי היהודים, לא נגד מנפצי שמשות ניידות המשטרה והאמבולנסים, לא נגד מי שחטפו את השוטרת. כלום. אירועי פקיעין, שבהם נטלו חלק מאות אנשים, הסתיימו בלי שאיש מתושבי הכפר נאלץ לשכור עורך דין.
קודם לכן, במרץ 2010, שנתיים וחצי אחרי המהומות, פנה עו"ד עמיר פישר מעמותת רגבים למשטרה וביקש לדעת כמה תיקים נפתחו למתפרעים וכמה חשודים נחקרו. במשטרה לא התלהבו למסור מידע, ורק אחרי איום בפנייה לבית משפט הואילו לעדכן כי למרות מעורבותם של מאות תושבים באירועים נפתחו רק 11 תיקי חקירה ונחקרו רק 16 אנשים. עוד חודש עבר לפני שהמשטרה בישרה לרגבים ש־12 תיקים יועברו לפרקליטות כדי שתחליט מה לעשות בהם, שניים נוספים ייסגרו מחוסר ראיות ועוד שניים מחוסר עניין לציבור.
בין לבין, ביולי 2010, מצאה עצמה המשטרה חוטפת שוב מכות מהדרוזים. הפעם זה קרה אחרי שחוקרי יאחב"ל שהגיעו לבית במג'דל שמס מצאו עצמם מכותרים בהמון מקומי, הניידת שלהם הפוכה ומפקדיהם מנהלים שיחות עם נכבדי היישוב כדי להוציא אותם חיים. המסר שקיבלה העדה במשך שנים היה שחשיבותה של מערכת היחסים הטובה בינה לבין המדינה גדולה מכל מעשה פלילי.
כך או כך, באוגוסט 2011 הודיעה לשכת פרקליט המדינה לעמותת רגבים ש"נוכח ריבוי המעורבים... לא עלה בידי השוטרים שנפצעו והעדים שנכחו במקום לזהות את החשודים, ולפיכך נסגרו התיקים". לפרקליטות, הסתבר בהמשך, נדרשו תשעה ימים בדיוק כדי לקבל את ההחלטה הזאת מהיום שבו הועברו אליה ארגזי החקירה מהמשטרה.
כשעו"ד פישר החליט לערער על ההחלטה הוא נאלץ להמתין שנה וחצי כדי שמישהו בפרקליטות יגיב על הפנייה שלו. בנובמבר 2013 קיבל את התשובה המדהימה הבאה, שממנה התברר שהערר לא נבדק כלל: "לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין, לרבות חלוף זמן רב מאוד, למעלה משש שנים ממועד האירועים, לא מצאנו מקום לבחון את חומר הראיות לעומקו או להתערב בהחלטה על סגירת התיקים".
זו הייתה בדיחה גרועה שהזכירה במשהו את ההוא שרצח את אביו וביקש רחמים משום שהוא יתום. קודם גררה מערכת אכיפת החוק את החקירה הזאת שש שנים, עכשיו היא טוענת שאחרי זמן רב כל כך אין טעם להתחיל לבדוק את החומר לעומקו.
השורה התחתונה של הטיפול האכיפתי באירועי פקיעין כמעט בלתי נתפסת. אירוע פוגרום נרחב שנטלו בו חלק המוני תושבים, שכלל הצתות, שימוש בנשק חם, תקיפת שוטרים ופציעתם, הסתיים בלא כלום. אם תחנו את הרכב שלכם על מעבר חציה, תהיו בטוחים שתזכו לטיפול מחמיר יותר.
השבוע בבג"ץ ניסה עו"ד פישר להבין איפה בדיוק נתקעה החקירה. "הרי נחטפה שוטרת", שאל, "האם חקרתם את איש הכפר שניהל איתכם משא ומתן לשחרורה? הוא הרי בוודאי יודע משהו". לא תאמינו, אבל התברר שאפילו האיש הזה לא נחקר. בסופו של דיון אילצה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, את הפרקליטות להודיע כי בניגוד לחפיפניקיות שהודתה בה קודם לכן, "מחלקת העררים תבחן באופן יסודי את חומר הראיות ותיתן החלטה חדשה".
עוקפי הרשויות
למי שמחפש עוד דוגמה לפחד המשתק את מערכת אכיפת החוק בכל פעם שהיא נתקלת בדרוזים, מומלץ לחזור אל תחילת 2010. ראש הווקף הדרוזי של מג'דל שמס, בלי שום חשש ופחד, כינס אז בבית העם קבוצה גדולה של אנשי היישוב ובישר להם שמחר בבוקר ייצא לדרכו ביישוב פרויקט בנייה ענק וחדשני. היה מדובר בתוכנית גרנדיוזית שנבנתה שנים מאחורי גבם של רשויות התכנון החוקיות בישראל. בהשקעה של מיליוני שקלים, בסיוע אדריכלים ומהנדסים, הכין הווקף תוכנית לסלילת כבישים באורך של שישה ק"מ ולפיתוח מאות מגרשים לבנייה. עד כדי כך התקדמה התוכנית, שעל הנייר כבר נקבע מי יבנה את ביתו והיכן.
הבנייה הבלתי חוקית שהחלה למחרת, בלי שמשרד הפנים, ועדות התכנון ומינהל מקרקעי ישראל יודעים מה נעשה בשטח, הייתה מהרחבות שבוצעו במקומותינו. בסופה הייתה אמורה לקום במקום שכונה של 1,000 יחידות דיור על 400 דונם בלי אישור ובלי היתר מאיש. בבוקר, כאילו אין כאן מדינה, החלו הטרקטורים, המחפרים והדחפורים לעבוד. הם פרצו נתיבים בתוך שטחים שמחוץ לתוכנית המתאר של מג'דל שמס וחצבו היישר אל תוך שמורת טבע הר החרמון.
חמישה שבועות נמשכו העבודות כשכל רשויות המדינה מציצות עליהן מעבר לגבעה ומפחדות להפריע. המשטרה הסבירה שכל התערבות מצדה עלולה להוביל לשפיכות דמים. נציגי ועדות הבנייה יישרו קו ושמרו על עצמם. עשרות פועלים וכלים הנדסיים עבדו כך ללא הפרעה, פוגעים בשמורת הטבע, מבלי שאיש מצייץ. עתירה של רגבים נדרשה אז כדי להזכיר למשטרה מה תפקידה במקום שבו יש עבריינות. בסופו של יום היו אלה המקומיים שבחרו להפסיק את העבודה. ומה קרה לכל המעורבים? די אם נאמר שבמג'דל שמס לא זוכרים שמישהו מהם סבל מאוד מענישה כלשהי.
למען הסדר הטוב
לא השתכנעתם שהמשטרה "עושה במכנסיים" בכל פעם שהיא נתקלת באלימות הדרוזית? קחו עוד סיפור. אילן מילס, חקלאי ויזם מנווה אטיב, ביקש להקים שוק איכרים בחניון סיירת אגוז, סמוך לקלעת נמרוד שברמת הגולן. מינהל מקרקעי ישראל חתם איתו על חוזה פיתוח, גם היתר להקמת מבנה תיירותי־מסחרי היה לו ביד, וכל שנותר היה לעלות על הקרקע ולממש את התוכנית שעליה עבד שנים בהשקעה גדולה. מועצה אזורית גולן תמכה, רשות הטבע והגנים בירכה, וביוני 2009 עלה הטרקטור על השטח והחל לעבוד.
כמה ימים עברו לפני שמילס זומן לפגישה דחופה אצל האחראי מטעם הווקף המקומי. "הרעיון מצוין, היוזמה ברוכה, אבל את המיזם הזה אנחנו נקים, לא אתה", בישר לו האיש. כשהטרקטור עלה שוב על השטח, כבר חיכו לו עשרות צעירים ומספר שייח'ים שאיימו על מילס, על הקבלן ועל הפועלים שיפגעו בהם וישרפו להם את כלי הרכב אם לא יפסיקו מיידית את ביצוע העבודות. מילס זומן אל מפקד תחנת משטרת הגולן, וזה, במקום לסייע לו, הודיע לו חגיגית כי בעקבות ידיעות מודיעיניות שהתקבלו הוא מתבקש שלא לעלות על הקרקע שלו עד להודעה חדשה.
מילס המתין כמה חודשים, ומשלא קרה דבר גייס את עמותת רגבים, שפנתה אל מפקד המחוז והודיעה לו שהעבודות יימשכו ושהיא מצפה שמשטרת ישראל תיערך "לאבטחת העובדים והכלים שיגיעו למתחם". יום לפני העלייה על הקרקע קיבל מילס מכתב משר הפנים אלי ישי שביקש ממנו להמתין עוד מעט עד שיכנס את כל הגורמים לדון בסוגיה. מילס המתין, ומשלא קרה דבר החליט כעבור כמה שבועות לנסות שוב לקדם את הפרויקט. כמה שעות לפני שעלה על הקרקע הגיעה הודעה בהולה ממפקד תחנת גולן, ולפיה המשטרה לא תאשר לו להתחיל בביצוע העבודות, וזאת "על מנת להגן עליך ועל העובדים ועל מנת לשמור על הסדר הציבורי".
גם מכתב ממפקד המחוז לא איחר לבוא. "הערכת המשטרה כי חידוש העבודות באזור יוביל... להתנגדות חריפה ולהפרות סדר... עמדתנו היא כי חידוש העבודות טומן בחובו סכנה של ממש לעובדים, ועל כן לא נוכל לאפשר לעת זו את ביצוען". מילס עתר לבג"ץ, אבל כשהבין סופית שמשטרת ישראל לא תהיה שם כדי לשמור עליו, החליט להרים ידיים. המיזם התיירותי מת, הווקף הדרוזי ניצח, והנה לכם כל הסיפור על רגל אחת.