הקינוח שלפני דעיכת מחאת האמנים היה נאום הבהמות של קוטלר. זה החל בקרשנדו והסתיים בדרדל'ה של פיוס. קוטלר, אגב, הציל את כבודו בכך שנמנע מן הצילום המשותף ולא חזר בו מטיעוניו כלפי העדר גם ללא הבהמות.
הדנ"א של האמנות הוא הומניזם, כלומר, האחר זה אתה. ככה יצא במהלך התפתחות החברה האנושית. אולי בגלל הצורך של האמן להתרכז במשהו שאינו חיי יומיום ואיננו עסקנות פוליטית, צבאית או כלכלית - תחומים שבהם התחרות מחייבת עיגול פינות כוחני לטובת קידום. נכון שבמסגרת החופש האמנותי יש לא מעט אמנים המגויסים למטרות פוליטיות מתועבות, ועדיין המילייה שקובע מהי אמנות הוא הומניסטי ביסודו.
הפינאלה וההדרן
הסיבה? מלחמת האמנים על תקציבים היא עניין סקטוריאלי, כמו כל מלחמה סקטוריאלית על כסף. לטעמי, אמנות אמורה להיות עניין של שוק חופשי. אם אתה טוב, צא לכיכר העיר, תציג את מרכולתך ותאסוף בכובע או בקופה את תגובות הקהל. אם הציבור לא קונה, אז או שאתה לא מוכשר או שהציבור לא בשל או מוכשר, או סתם בהמות. בעולם של היום הרעיון של לחנך את הקהל באמצעות סבסוד הוא מגוחך. זה קורה בעולם מסיבות של יוקרה, לא חינוך.
חנן שניר, במאי מוערך, הציע להתייחס לרגב כאל נערה שחוותה פגיעות קשות ו"כעומק התגובה, עומק הפגיעה". שניר מפספס את העיקר. את רגב צריך להחרים לא בגלל האיום בסגירת הברז, אלא משום שהיא מייצגת ממשלה שמנהלת מדיניות של עוול מתמשך, ותוך כדי כך מנסה לסרס אמירה אמנותית־פוליטית. מאחר שעולם התיאטרון קפץ לקדמת במת המחאה, המבחן (הפוליטי) יהיה הרפרטוארים של השנה הבאה. לא רק של האמנים. גם של הקהל.
התרעות פיקוד העורף