די לפאתוס: איך נצליח לעצור את מגיפת הדרמטיות

כבר שנים אני עובדת בתוכניות בוקר, כך שהשמועה על כך שגיל ההתבגרות המינית הולך ונהיה צעיר יותר לא זרה לי. כולם מדברים על העניין הזה, אבל אף אחד לא מדבר על תגובת השרשרת של תקופות שלמות בחיים שהולכות ומקדימות עם הדורות. במקרה הרלוונטי, ״גיל שנתיים הנורא״ (נשמע הרבה יותר טוב באנגלית, אין מה לעשות) שהופך ל״גיל שנה־שנה וקצת הנורא״. 
 

הפאתוס והדרמה הביאו אותי לחשוב שבכלל מדובר בבעיה חברתית כוללת - נהיינו קצת דרמטיים מדי, לא? נכון, אנחנו לא צורחים על האוטובוס ״אתה לא חבר שלי!״ כשהוא עוזב את התחנה לפני שהספקנו לעלות, אבל אנחנו גם לא כל כך רחוקים משם. רק השבוע הוגשו כתבי אישום נגד חמישה מתוקים שהחליטו להפליא מכותיהם באב שניסה להגן על הבת שלו מההתנהגות הבריונית שלהם בבריכה. הוא ביקש מהם להירגע, והם חשבו שהתגובה השקולה וההגיונית היא לשבור לו את האף ולגרום לו לחבלות לא סבירות בזמן שהוא מחזיק את בתו בת ה־5 בידיו. לכאורה. 
 

העניין הוא זה, בניגוד לבני 21, לילדים בני שנתיים יש תירוץ. הם פסיכופתים. אני לא אומרת את זה כדי להעליב חלילה, אלא כי האונה המצחית של המוח, זו שמייצרת לנו את העכבות, זו שמרסנת את האימפולסיביות שלנו ועוזרת לנו בקשב ובריכוז ובהתנהגות נורמטיבית, עוד לא מפותחת מספיק בגיל צעיר. האונה אומנם ממשיכה להתפתח עד גיל 25, אבל בואו נגיד שיש פער קוגניטיבי שלא ניתן להתעלם ממנו בין פעוט לבין בחור שתיאורטית יכול להיות כבר אבא. אז מה התירוץ שלהם? אני בטוחה שזו נראתה להם תגובה סבירה לחלוטין (כבר אמרתי ״לכאורה״?) לבקשת האב, ואני בטוחה שיש לנו חלק בבעיה הזאת, כחברה.
 

הדרמה הפכה למקודשת. השבוע נסעתי עם נהג מונית שאחרי 30 שניות של היכרות מעמיקה הודיע לי שאין לו חברים שמאלנים ולעולם לא יהיו לו. שאלתי אותו אם זו השאלה הראשונה שלו כשהוא מכיר בן אדם חדש כדי לעשות את הסינון מראש ולא לגרור סתם מערכת יחסים שאין לה עתיד, אז הוא ענה שהוא רואה בהם "על הפנים של אנשים". בנאום חוצב להבות הוא הסביר ששמאלנים לא אוהבים את המדינה ושכל מסירת שטחים היא בגידה. הוא לא רוצה להיות חבר של בוגדים. זרמתי, שאלתי מה הוא חושב על שרון ורצועת עזה. ענה שאת עזה היינו חייבים למסור. ניסיתי להסביר לו את הסתירה הלוגית בדברים שלו, אבל זה לא ממש הצליח לי. ויתרתי. אנחנו נעולים בדרמה של עצמנו, המציאות והעובדות לא באמת משנות. אסור להיות אפורים. שחורים או לבנים - אלה האפשרויות.
 

דרמה, דרמה, היא נראית טוב עם אבוקות במגרשי כדורגל והצהרות מפוצצות ברשתות החברתיות, עם איומים פוליטיים ועם שמועות חסרות בסיס. בדמיוני אני רואה את כולנו חוזרים לגיל ההוא - חברי האופוזיציה משתטחים על הרצפה כשהצעת חוק שלהם לא עוברת, רוקעים ובועטים, מנפנפים בידיים כדי להביע את התסכול. אני רואה ישיבת ממשלה שבה שר לא מרוצה חוזר על דברי ראש הממשלה בעקביות כדי להטריף אותו. אולי אפילו צביעת שיער לצבע קיצוני, נגיד סגול, כדי לבטא את המרד. אה, תשכחו מהרעיון האחרון. 
 

פרס נובל יינתן למי שיצליח לחזות בדיוק את התקופות המאתגרות בגידול ילדים, להלן - גיל העצמאות (״אני לא רוצה את הכוס הכחולה, אני רוצה את הכוס האדומה!!!״ בצרחות ובבכי) וגיל ההתבגרות (״את לא אמא שלי!!!״ בטריקת דלת ודמעות בתגובה לאיסור קעקוע על המצח). פרס יינתן גם למי שימנע מהתהליך הזה לחצות את הגבולות לגילים מתקדמים יותר. 
 

ויש גם עצה יישומית. את הטיפ הטוב ביותר שקיבלתי מהלימודים לא קיבלתי מספר עב כרס אלא דווקא מאשר, חבר יקר. בכל פעם שהוא רואה אותי מוטרדת מאיזה עניין הוא אומר לי: ״קורח, אולי תעמידי פנים שאת כבר כמה חודשים אחרי העניין הזה שאת מוטרדת ממנו ותתייחסי אליו בפרופורציות האלה?״. האוניברסיטה של החיים, תאמינו לי. עצת הזהב הזאת טובה פי מיליון מלספור עד 10 או לנשום נשימות עמוקות. אין צורך בדרמות, הן בדרך כלל מגיעות לבד כשלא קוראים להן אז למה לייצר בכוח עוד?