בעלת הבית שלי התקשרה. הזכירה לי שצריך לחדש את החוזה לדירה שבה אני נמצא וגרמה לי להבין שהסתבכתי. אין דרך אחרת להגיד את זה - הרגלתי את עצמי לרמת חיים מסוימת שקשה לי לרדת ממנה. האמת היא שאני מרוויח פחות ממה שהרווחתי כאשר חתמתי על חוזה הדירה בשנה שעברה. אז היו לי הרבה יותר דברים שעשיתי על הדרך כפרילנסר ועיבו את הכנסותיי החודשיות אשר בבסיסן מורכבות מכמה דברים קבועים: הטור הזה בעיתון וכתיבה צדדית שכל הזמן מתחלפת (פעם זה היה ספר, עכשיו זו סדרה לטלוויזיה).

הרווחתי הרבה בשנת 2014, והרגשתי טוב עם עצמי (מעולם לא הרווחתי ככה). לפעמים אפילו הייתי מתהדר בסכומים מול אנשים כדי שיבינו כמה שאני מוצלח, ולרגע לא חשבתי שלכל דבר - כולל הצלחה - יש תאריך אחרון לשיווק. אז שכרתי דירת 4 חדרים ברחוב ליד כיכר המדינה, שכמובן שמחירה החודשי מתקרב באופן מכעיס לשכר הממוצע במשק, וניסיתי להרגיש טוב עם עצמי בממלכת ההצלחה שבניתי לי.



מדהים שלרגע לא חשבתי שאולי כדאי לי לשלם על דירה קצת יותר זולה - שאולי אפילו לא תהיה בתל אביב - ולחסוך. לא, מה שעשיתי זה לחיות את המקסימום שיכולתי להרשות לעצמי, בלי שעלה בדעתי שאולי עדיף לי לחיות על פי רף יותר נמוך וכך לחסוך יותר לתלאות פיננסיות שהחיים עלולים להביא עלי.

הבעיה הגדולה של חיסכון היא שלא רואים אותו. כשאתה נוסע ברכב מקרטע, אף אחד לא רואה את הפק"מ שלך בבנק. מה שאנשים רואים זה אותך באוטו מקרטע. ככה זה בעולמנו. עליך לחיות בווליום מקסימלי ולציית כל הזמן לפקודות שאתה מקבל ממחלקת השיווק העצמי שנטועה אצלך בראש.

אבל הבעיה העיקרית היא בחוסר התיאום בין רוח התקופה לבין המציאות. גם אם אתה מצליח במשימה ומשמר את יכולת ההשתכרות שלך באופן יציב וקבוע, המציאות חמקמקה ונבזית, מכיוון שזה די פשוט: קצב ההתייקרות של המציאות בימינו תמיד יעקוף אותך. אם הרגלת את עצמך לסגנון חיים שדורש 15 אלף שקל נטו בחודש, וגם הצלחת לשמר את ההכנסה הזו, לאחר שנה, כשתחדש את החוזה על הדירה, תגלה שבעל הבית דורש העלאה של בין 250 ל–500 שקל לחודש (זו העלייה הממוצעת של דירות משנה לשנה בתל אביב). וכשתביט בחשבונות תגלה שסל הצריכה שלך הלך והתייקר. 800 השקל שלפני שנה הספיקו לך לקנייה השבועית בסופר כבר לא מספיקים לך, מאחר שמחירי המוצרים עלו. כלומר, נכון לישראל 2015, חוקי הפיזיקה הם שהתאוצה של יוקר המחיה תמיד תשיג את התאוצה של כושר ההשתכרות שלך. אתה נמצא במרוץ שכמעט ודאי שתפסיד בסופו.

או שבעצם זה דווקא להפך, אולי זה בעצם מאוד הגיוני. אולי משום שהדור הוא כזה - המציאות הופכה לכזו. אני מניח שאולי אם לא היינו תאבי פוזה שנעים בהיפראקטיביות בסולם הטרנדים ומטפחים את תרבות הצריכה, המציאות הייתה יותר רגועה. אולי המציאות היא כזו רק כי היא יודעת שיש לה כוח עלינו. אולי העולם מוריד אותנו על הברכיים, מכיוון שהוא יודע שאנחנו פשוט מוכנים להתכופף בשבילו כמה שצריך.

***


“עכשיו אני מבין את זה, העולם הזה לא מאפשר לך לחיות עם כישלון", חשבתי לעצמי בזמן שלקחתי את פנקס הצ'קים מהמגירה והתחלתי לכתוב 12 צ'קים חדשים לבעלת הבית שלי. נכון שחלק מהסיבות לכך שלא החלטתי לנסות לחפש דירה אחרת הן מכיוון שידעתי שגם אם אמצא דירה כזו, עדיין המעבר אליה יעלה לי במחיר נפשי ופיננסי גבוה. משום שאני למוד ניסיון בתחום מעברי הדירה, אני כבר יודע שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי הכריז על מעבר דירה בתור אחד האירועים בעלי הפוטנציאל הפוסט–טראומתי הגדול ביותר. ואני יודע, במישור הפרקטי, שכל מעבר מביא איתו בערך 10 אלף שקל של הוצאות צדדיות (מחיר הובלה, ימי החופשה, ימים ללא מטבח שבהם אתה רק מזמין אוכל מוכן). כלומר, זו הייתה אחת הסיבות לכך שחידשתי את החוזה בדירה הזו.
אבל זה לא רק זה: אני פשוט לא חושב שאני מסוגל לרדת בסולם הדרגות ולמצוא דירה זולה יותר ומרשימה פחות. זו בעצם הודאה בכישלון שאף אחד לא לימד אותי איך להתמודד איתה.

אחד השירים שהכי מצליחים לאחרונה נקרא “גם זה יעבור", כתב ומבצע אותו ראפר ישראלי בשם טונה. מדובר בשיר קונספט לא רע בכלל, שבו טונה מונה דברים שעברו מהעולם בשביל להסביר לחבר שלו שנזרק על ידי בחורה, שבדיוק כמוהם גם כאב הלב שלו יעבור.

במסגרת השיר הוא מונה כל מיני דברים שכבשו אותנו בשנות ה־80 וה־90 ונעלמו. למשל: הטכנו, הקרוקס, הפילם, ליאור מילר, סמנתה פוקס, דיסקים, בלוקבסטר, קפולסקי, הטמגוצ'י, קארין אופיר, להקת עדן, רות גונזלס, דנה מודן ועוד.

“שמע, במקומם הייתי תובע את הבן זונה ששר עלי ככה", אמר לי נהג מונית כשישבתי אצלו והשיר התנגן. “מה זאת אומרת?", שאלתי אותו כי לא באמת הבנתי למה התכוון. “אם אני ליאור מילר או קארין אופיר, או כל אחד שהזכירו בשיר, הייתי תובע את הבן זונה".
“למה?", שאלתי.

“מה זאת אומרת? כי אין השפלה גדולה מזו".

“אבל לפחות הם הגיעו למצב שבו מכירים אותם ומזכירים אותם בשיר. נראה לי שעדיף להיות לשעבר במשהו, להצליח במשהו, אפילו אם זה רק זמני, מאשר לא להיות כלום אף פעם", אמרתי.

“מה פתאום", הכריז הנהג, “איפה אתה חי? עדיף לא להיות כלום מאשר להיות מישהו ואז ליפול בחזרה לכלום. אין השפלה גדולה מזו".

“תעצור לי כאן", אמרתי לו כשהגענו לבניין שבו מתגוררת בעלת הבית שלי. הוא הצביע על המונה שסימן 36.20. הזזתי הצדה את החוזה ופנקס הצ'קים שהחזקתי בידי והוצאתי את הארנק. היו לי רק שני שטרות של 20. “קח", אמרתי ונתתי לו את השטרות, “לא צריך עודף". אחר כך יצאתי מהמונית והתקדמתי לכיוון לובי הבניין.

הדבר המעניין, חשבתי לעצמי בזמן שצעדתי לבניין ונכנסתי אליו, הוא שמבחינה עקרונית זה כאילו בסדר שתהיה כישלון אם בבסיס שלך הגעת מכישלון, אבל אם חצית את הקווים אל עבר ההצלחה - אז אתה מגלה שאתה פשוט לא יכול להתמודד עם חזרה לאחור, למקום שפעם הרגשת בו די נוח ועכשיו נחשב כישלון.

יוצא לי לחשוב על העניין הזה כשמישהו כמו דודו טופז מתאבד. הרי בתי הכלא מלאים באנשים שנמצאים שם על פשעים הרבה יותר חמורים מאלה שהוא נחשד בהם. אנשים שלעומת טופז באמת אין להם חיים לחזור אליהם (טופז מת עם מיליונים בחשבון), אבל דווקא הם יודעים להתמודד עם המציאות ולשרוד אותה.

כשלחצתי במעלית על מספר הקומה שבה נמצאת הדירה של בעלת הבית שלי, נזכרתי שלא מזמן שמעתי שבשנים האחרונות יש עלייה חדה בכמות ההפלות היזומות על רקע סימנים שמצביעים על מומים פוטנציאליים בעובר (אבל לא כאלה המסכנים חיים). האחוזים אפילו, אם אני לא טועה, גבוהים משמעותית כאן, במדינת היהודים והיפים והמושלמים והמוצלחים. ההורים כיום רוצים תינוקות יותר ויותר מושלמים, פשוט כי הם יודעים לאיזה עולם אכזר הם הולכים להיוולד אליו.

וזה הזכיר לי שאשתי הכניסה לעצמה לראש פעם שיש מחלת ילדים שבה הלשון משתרבבת באופן תמידי מחוץ לפה, קצת כמו כלבי פאג או בולדוג, וזה נשאר ככה עד סוף החיים. ואז הגיע איזה יום שבו הילד שלנו החליט לעבוד על שרירי הלשון והוציא אותה מהפה כל הזמן, ואשתי נכנסה ללחץ והתחילה לבכות בהיסטריה. אני זוכר שאמרתי לה שאין סיכוי שיש באמת מחלת לשון כמו זו שהיא מדמיינת. “אבל גם אם יש דבר כזה, וזה המצב, מה כל כך נורא בזה?", שאלתי אותה, “אפשר לחשוב".

“לא, אתה לא מבין", היא יבבה, “יהיו לו חרא של חיים, ינדו אותו והוא לא ימצא עבודה, והוא יהיה לבד כל החיים". או אז הבנתי באיזה עולם נורא אנחנו חיים. עולם שבו הכישלון ממית וההצלחה ממכרת.

צלצלתי בפעמון. בעלת הבית שלי פתחה את הדלת ואמרה לי להיכנס. התיישבתי על הספה ונתתי לה את הצ'קים ואת החוזה החתום. “תודה ליאור", היא אמרה, “מקווה שתהיה לכם עוד שנה מהנה בדירה".

“גם אני מקווה", אמרתי וחייכתי חיוך של נימוס. שנה מהנה ידעתי שלא תהיה. שנה קשה, שנה שבה אעשה כל מיני דברים מטופשים בשביל לשמר את סגנון החיים היומרני שבו אני חי.