הבית על ארגזים. אני חוזר לרמת אביב. אני חוזר לא מפני שאני אוהב את רמת אביב אלא מפני שהשלמתי עם האיש שאני באמת. איש רמת אביבי אנוכי. קשה לי להודות בזה, כי רמת אביב היא מגרש השעשועים הביתי של הבורגנות הישראלית ולגור שם זו חתיכת הצהרה, אבל זה מי שאני.
זו הייתה טעות. למעשה, מאז שעזבתי את רמת אביב ניסיתי להילחם בזה, ניסיתי לטאטא את זה, ניסיתי לסלק את זה מעלי, אבל לא הצלחתי. זה היה חזק ממני. מדי יום היו לי פלאשבקים על החיים ההם ברמת אביב, עם הפארקים הענקיים והשקט שהשתלט על הסביבה אחרי תשע וחצי, וזה העביר בי תחושת חמימות נעימה. אני לא יכול להסביר את זה, פשוט הרגשתי שאני שייך לשם ושיש משהו מקסים בנידחות ובתשישות של השכונה. אולי מכיוון שאני בעצם, בסופו של דבר, אדם נידח ותשוש.
אתה גם יכול לשים בממ"ד תמונה ענקית של יאיר לפיד - מנהיג הבורגנים, הדוכס של מעמד הביניים. ואתה יכול להשתחוות לתמונה הזו מדי יום ולבקש מהוד לפידותו שייתן לך את הכוח להיות יעיל ואפקטיבי ביום הזה - שתנצח את הפרוצדורות, את הפחמימות ואת התור בקונדיטוריה של שמו.
לעתים אני חושב על הגלגול שעברתי מהנער בן ה־20 שהייתי כשהגעתי לתל אביב יחד עם חברי איתי תורג'מן. גרנו יחד בדירה ברחוב אידלסון והתחברנו עם האנשים הכי מטורפים והזויים בתל אביב.
היינו מגיעים לחללית מדי יום כי ידענו שהכל יכול לקרות שם. וזה בדיוק מה שקרה. רצינו שהחיים יפתיעו אותנו, והם הפתיעו אותנו יום אחרי יום, כי כשאתה חי באנרגיה כזו, החיים מזמנים לך את כל הדברים שמעולם לא חלמת שיקרו לך. זה היה מדהים ומסעיר, אבל זה גם דרש מאיתנו כוחות, משום שהנטל הרגשי בחיי הטירוף כבד הרבה יותר מאשר בחיי הבורגנות. כל יום של טירוף כזה מחייב אותך לגמישות נפשית.
או כמו שהבירדס שרו את זה בסיקסטיז:
"To everything turn, turn, turn.There is a season, turn, turn, turn"
התרעות פיקוד העורף