1. לנתניהו יש הרבה צרות. בתקופת "אחרי החגים" שלו יש בעיות מהותיות בתחושת הביטחון של האזרחים, פיגועים בירושלים, בעיות עם הבית היהודי והיעדר אוטוריטה מול שרים מהליכוד, אולטימטום מארה"ב על המשך הבנייה בשטחים, כעסים של מלך ירדן על סוגיית הר הבית, חידלון ועייפות של אבו מאזן, ומשבר עמוק בחקלאות הישראלית הקורסת - שחייב אותנו למחול על הכבוד הלאומי ולייבא עגבניות מטורקיה. ויש אפילו עוד.
2. נוכחותם הבוטה של ולדימיר פוטין והצבא הרוסי בסוריה, עשרות קילומטרים ממשרדו של נתניהו בירושלים, אינה מקלה על ראש הממשלה את תהליך קבלת ההחלטות בנוגע למבצעים צבאיים. כשמצד אחד ארה"ב מטילה וטו ומצד אחר פוטין לא מהסס לשגר את צבאו למזרח התיכון - החיים קשיים הרבה יותר.
3. ללא יוזמה מדינית זו או אחרת, מהירה או רב־שנתית, כוללת או חלקית - לא ישתנה דבר. אפשר אולי לדחות ולבלום, אבל לא לבטל. על ממשלת ישראל, כמי ששולטת בשטח, כגורם היציב והחזק - מוטלת החובה להציב יעדים, לנקוט יוזמה, לגייס שותפים במזרח התיכון ובעולם כדי להשיג מתווה ל"הסכם מדף", שיבטיח עתיד אחר לצעירים הישראלים והפלסטינים ולכלכלתם ולביטחונם של שני העמים. כל דבר אחר הוא סיוט. אני יודע שלא הכל תלוי בנו ושהצד השני בורח מאחריות - אבל זה רק מעצים את האתגר של הצד הישראלי.
4. מעניין יהיה לגלות מיהו אותו "גורם בכיר" שדאג לפני כמה שבועות שאיש אמון קרוב ילחש על אוזנו של ראש הממשלה שאל"מ שרון אפק, מומלצו של שר הביטחון והרמטכ"ל לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי, הוא "מסוכן, לא ידידותי ולא משלנו", וגרם בכך לעיכוב ההודעה של המינוי בכמה שבועות.
התרעות פיקוד העורף