בתיכון התמכרתי לשיעורי היסטוריה. המורה שלי, שנראה כמו הכלאה בין שר האוצר משה כחלון לזמר רמי דנוך, נהג להתהלך כפוף חלקית ולהתפעל מרגעים היסטוריים מכוננים שלימד בהתלהבות מדבקת, תוך תקיפת תלמידים מנומנמים בשאלות מפתיעות.
מי מאיתנו שטעה או חלם זכה לשטיפה ועלבון סרקסטי מול כיתה צמאת דם. חוץ מהלהט למקצוע, היתרון עבורנו באיש היה נעוץ בעובדה שעינו השמאלית עבדה באופן חלקי. בקיצור הוא היה קצת עאוור, מה שאפשר לנהל מפעל העתקות פורה בזמן המבחנים. הציונים והמורה היו רק חלק מהסיבות שגרמו לי לאהוב את התחום. מה שכבש אותי סופית היתה התפיסה שהוא הנחיל לנו, על פיה האבולוציה האנושית ברורה ותחומה כמעט באופן מתימטי.
אנחנו רוצים ליהנות מהזמן שלנו, אבל אולי הגיע הזמן להודות, שתור הזהב שהכרנו כנראה נגמר, ושהולך להיות יותר קשה, בעיקר בחיי היום יום.
ההתפוררות הסופית נראית לי בלתי נמנעת. עבור פסימיסט שכמוני, התקווה היחידה היא שזה ייקרה לאט.
התרעות פיקוד העורף