בדרך כלל פיגועים מסוג זה שהתרחשו בסוף השבוע בפריז מבשרים על בואה של תקופה שבה אסור להגיד את האמת. תקופה שבה כל המרבה לשקר הרי זה משובח. תקופה שבה אחרי החיבוק המובן והאנושי לעם הצרפתי האבל, ואחרי ההצעה המתבקשת מאליה להגיש כל סיוע אפשרי, כולנו נהיה חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי לא להפריע לאווירת ה"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" של העולם המערבי.
תקופה שבה נצטרך להצטרף למקהלה שמבטיחה "למגר", "להשמיד" ו"לחסל". והכי חשוב, תקופה שבה נשמור בקפדנות ובאדיקות על הערך היחיד שמשותף באמת לנו, לאירופים ולאמריקאים – ערך הפוליטיקלי קורקט.
מה היינו עושים אם לא היינו מחויבים לזה? היינו מציבים לצרפתים מראה מול הפרצוף. היינו מסבירים להם שבמדיניות שלהם, הם שמביאים עלינו וגם על עצמם את הרציחות האלה. היינו אומרים להם שגם להם יש אחריות לכך שהטרור צמח לאן שצמח, ושכל המלל הזה שלהם על "מלחמה עיקשת בטרור" הוא קשקוש אחד גדול.
כי אי אפשר להילחם בטרור ובאותה שעה לארח אצלך את חסן רוחאני, נשיא איראן, מהגדולות שבאמרגניות הרצח העולמי. ואי אפשר להילחם בטרור ולחבק את אבו מאזן, שבכל חודש משלם משכורות למי שרצחו יהודים אך ורק משום שהם רצחו יהודים. ואי אפשר להילחם בטרור, וכשהטרוריסטים מכניסים אמצעי לחימה למסגדים שעל הר הבית ומשתמשים בהם, להציע להכניס משקיפים בינלאומיים שיעשו שם סדר במקום ישראל, שהיא קורבן הטרור הזה.
וכן, גם על סימון המוצרים צריך לדבר. כי אפשר לתמוך בפתרון שתי המדינות ואפשר אפילו לרצות שבהסכם שלום ניסוג לגבולות 67', אבל מי שמחליט בעיצומם של ימים שבהם נדקרים יהודים לסמן את המוצרים של קורבנות הטרור – אלה שאין יום בלי שיורים עליהם או זורקים עליהם בקבוקי תבערה או משליכים עליהם ועל ילדיהם הרכים אבנים – נותן פרס לטרור.
אבל כאמור אסור להגיד את כל זה בגלל אותו ערך ארור, שהוא האויב הגדול ביותר של המערב כיום: הפוליטיקלי קורקט. זה שבגללו כולנו עושים שמיניות באוויר כדי לא לקרוא לילד בשמו. זה שבשמו מנהיגים, גם אצלנו, חוששים לכוון את האצבע המאשימה שלהם אל האסלאם. זה שמביא אותנו לדבר על "טרוריסטים", על "מחבלים" ועל "רוע", ובלבד שלא להגיד איפה לומדים הרוצחים האלה את מה שהם לומדים. כאילו צריך להיות פרופסור לתולדות האסלאם כדי להבין שהרצח הזה בא מארגונים אסלאמיים, ושההסתה, גם אצלנו וגם באירופה, באה מהמסגדים ולא מבית הכנסת בטולוז או מבית המדרש בעפרה.
וכך, במסגרת השיח הצבוע הזה יכול ארגון חזבאללה לגנות במילים חריפות את הפיגוע של דאע"ש בביירות ולהגיד ש"בני אנוש לא עושים דברים כאלה". כך יכול אחד מבכירי הרשות הפלסטינית להגיד שמה שקרה בצרפת הוא "פשע נגד האסלאם", אף שאין בהנהגת הרשות מי שידיו לא מוכתמות בפשעים כאלה. כך יכול חסן רוחאני להכריז גם הוא ש"המאבק בטרור חייב להימשך".
כל עוד ישלוט בנו השיח הפחדני המכובס הזה, כל עוד נמשיך לחפש הצדקות לטרור, מהייאוש ועד לכיבוש, כל עוד נחשוש להגיד שהאסלאם הכריז מלחמת קודש על כל מה ומי שאיננו הוא, כל עוד לא נבין שהוא לא רואה הבדל בין עתניאל לבטקלאן, נמשיך לקבור את מתינו. כאן ושם ובכל מקום.