השבוע לפני חמש שנים עמד רוכל בשוק של העיירה סידי בוזיד בטוניסיה, שפך על עצמו בנזין והצית אש ששרפה אותו והתפשטה במהירות לרוב המזרח התיכון. בדליקה נשרפו כליל כבר כמה מדינות, והאש עדיין בוערת, מלחכת גם אותנו ואת העולם המערבי ומשנה את פניו ואת ההיסטוריה של המזרח התיכון. זה השינוי האזורי המשמעותי ביותר שמתרחש סביבנו מאז נפילת האימפריה העותמנית.
לאורך כמאה שנה, מסוף מלחמת העולם הראשונה, הונהג האזור הזה בידי הערבים, וסעודיה ומצרים היו המדינות שהובילו. עכשיו קורס העולם הערבי לתוך עצמו, ואת ההובלה לוקחות המדינות הלא ערביות: איראן וטורקיה. את מקומה של ארה"ב כשוטר האזורי מחליפה רוסיה, ובמקומו של הסדר הישן שחרב טרם צמח סדר חדש, אלא כאוס שממשיך להוביל שינויים דרמטיים.
הצעירים יצאו לרחובות ודרשו חירות, והעולם המערבי הוקסם והעניק לאירועים את השם הרומנטי "האביב הערבי". לא עבר הרבה זמן עד שהאביב נראה יותר כמו חורף קודר, והחירות החדשה נוצלה ליציאה למסעות רצח ולמלחמות אזרחים. סוריה, עיראק, לוב ותימן כבר נמחקו מהמפה, מדינה חדשה נולדה - "המדינה האסלאמית" - ולא ברור כיום מי תהיה המדינה הבאה שתקרוס.
לפני כמה שנים נועדה אישיות ישראלית בכירה למפגש ראשון עם האישיות המקבילה שלה בסעודיה. "תגיד", פתח הסעודי ואמר, "אתם בטוחים שאתם רוצים לחיות במזרח התיכון?". האורח הישראלי הופתע: "מה זאת אומרת?". "אתם מתנהגים כאילו אתם חיים בפלורידה", השיב לו הסעודי, "אינכם יודעים ערבית, אינכם מכירים את תרבותנו, אינכם לומדים אותנו. אנחנו קוראים אתכם ולומדים אתכם, ואתם מתנהגים כאילו אתם בכלל לא מפה".
אנחנו דורשים, בצדק, מהפלסטינים להפסיק את ההסתה בכלי התקשורת שלהם, אבל לא טורחים להסתכל מה קורה אצלנו בבית. לא רק אצלם בוערת אש של שנאה ואלימות. לא רק אצלם יש צרות אופקים ורצון להשתיק ולהדיר את כל מי שנראה או חושב אחרת. כשהם קוראים אותנו הם מתחילים להרגיש בבית.
התרעות פיקוד העורף