בשבוע שעבר מתח כאן חברי, יוסי מלמן, ביקורת על אלה בימין שיוצאים עכשיו נגד העינויים. "איפה הייתם בכל אותן שנים כשהאמצעים האלה הופעלו נגד פלסטינים, ומדוע שתקתם", שאל וגם ענה: "התשובה היא כמובן מוסר כפול".
עכשיו בואו נחזור לסרטון החתונה. הזעזוע מהחתונה היה מפגן ענק של צביעות ושל ציניות. נתחיל בזה שבקרב אוהדי הכדורגל והכדורסל אפשר לצלם סרטונים כאלה על בסיס כמעט שבועי. "מוות לערבים" אצל בית"ר, "בדם ואש נפדה את פלסטין" בסכנין, שלא לדבר על היציעים של הפועל תל אביב. אצל האדומים, במקום דוואבשה ישנם שמעון מזרחי ומוני פנאן המנוח, ובמקום קבוצה שולית של נערי גבעות שאין לה תומכים, יש קבוצה חסרת גבולות שמצדיעה במועל יד ושלושה רבעים מהעיתונאים בישראל אוהדים אותה.
אני לא טיפש. ברור לי שהתקשורת לא עוסקת בחבורת נערי הגבעות הזו בהיקף הזה, כי יש לה בעיה עם אותם עשרה או 40 חבר'ה. החבורה הזו היא מטרת דמה. מאחוריה נמצאות המטרות האמיתיות. המעניינות יותר. הציונות הדתית. המתנחלים. אני רואה את ההתקפות על החברה המתנחלית, את הקשקושים הקבועים על "הערוגות" שבהן צמחו הרוצחים ומתפלץ מהיכולת להסית ולסובב את המציאות.
מי שהתחבר לאיזשהו כלי תקשורת, למחרת ההחלטה של משרד החינוך שלא לכלול את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" בתוכנית הלימודים, היה יכול לקבל את הרושם שמדינת ישראל מחשבת את קצה לאחור, שמשרד החינוך הכריז מלחמה על עולם התרבות, שנפתלי בנט עומד לשלוח את המשטרה החשאית לחפש מבית לבית אם למישהו לא נשארו במקרה עותקים של רביניאן בבוידעם, ושהרשות למאבק בתרבות המערבית מזמינה את הקהל הרחב לטקס שריפת הספרים המרכזי.
התרעות פיקוד העורף