הפחד השתלט על חיי. אני מבועת. כל רגע מלחיץ מקודמו. העיתון מבהיל.
שלט הטלוויזיה מעורר בי היסטריה. הרשת מבעיתה והפייסבוק עמוס באסונות ורשע אנושי.
ההיסטריה החלה לחלחל לתוכי ביום שישי האחרון בעקבות תקרית שהיתה לי עם שחקן העבר אייל ברקוביץ', שזכתה להד רב.
מכרים וזרים כיבדוני בכל אשר הלכתי בברכה, שהתכתבה עם ההודעה שה"קוסם" שלח לי למכשיר הנייד. היו שקראו לי "יא מזדיין". אחרים בחרו ב"יא הומו". והשנונים ביותר שילבו בין שתי האופציות.
למרות שחייכתי לכולם, הרגשתי קצת מוטרד.
אני די אוהב את בר גפן ומאמין לה. כצופה ממושמע תפסתי את הטלפון במלקחיים והשלכתי לפח של השכנים. מה שבטוח, בטוח.
ברגע אחד של בהירות מחשבתית החלטתי לטוס ללונדון לחופשה קצרה. לפני פסח המחירים נמוכים. עיסקה משתלמת. מה רע? קניות, כדורגל, מוזיאון השעווה וגולת הכותרת של הטיול: גן העדן לקמצן, ה-"פריימרק". חנות כלבו ענקית שעושה בית ספר לקופיקס ולשוק רמלה-לוד. גלשתי כדי למצוא את הדיל הטוב שבעולמות, ולפתע זינקה לעיני כותרת מאחד מאתרי החדשות: "החרם האנטי ישראלי מכה שנית".
אולי ארד לדרום במקום? אהנה ממזג אוויר נפלא בנגב ואקנח בסבב מכובד בקברו של ה"זקן"?
חס ושלום. העיתון שעל שולחני הזהיר מפני שטפונות במדבר כשתמונת זוועה של רכב ששקע בצונאמי של מים חומים עיטרה את העמוד הראשי. מה עם הפרגים בצפון? תפרחת אדומה ומרבדים צבעוניים מחכים לאפי. השתגעת? שומר נפשו ירחק!
מיכלי אמוניה דליקים וחיפאים עם ראש מצומק, שעדיין כועסים על העונה הבינונית של מכבי, מסוכנים לבריאות.
מה פתאום! אחרי תחקיר מלונות הכול כלול בערוץ עשר, אין סיכוי שכף רגלי תדרוך במקום, שבו ארוחת בוקר בסיסית, עלולה להסתיים בהרעלה ושלשול.
בתום מחשבה מעמיקה וממושכת החלטתי להישאר בדירתי המצ'וקמקת בגבעתיים, לנעול את הדלת ולסגת לחדר השינה.
כאן, כשראשי מכוסה בשמיכה עבה ובפי תפילת 'שמע ישראל', הרגשתי בטוח ומוגן.
אבל רגע. מה זה? אני שומע את קולה של פאולה רוזנברג מהדהד מהמקלט של השכנים. אוי לי! היא מספרת לאומה שחלקיקי אבק מסרטנים מתחבאים בפוך הביתי.
השם יושיע, אני גמור!
התרעות פיקוד העורף