בטרם קיבלה את החלטתה, קראה ועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה למועמד אביחי מנדלבליט לראיון השלמה נוסף. אישיותו של האיש, פצ"ר לשעבר ואלוף במילואים, מזכיר ממשלה בהווה, הרשימה את כולם. בקיאותו בתחום המשפט כמעט חסרת תקדים. אבל עדיין, משהו הציק לכמה אנשים. בראיון הנוסף נשאל מנדלבליט מה יקרה אם יידרש להורות על חקירה באזהרה של ראש הממשלה. הרי עבדת אצלו ארבע שנים רצופות, שאלו אותו, ועוד במשרת אמון, תוך קרבה מקסימלית, יומיומית, מחשלת ומגבשת. האם תאזור אומץ לפעול נגדו אם יתעורר חשד כי ראש הממשלה עבר עבירה? 

מנדלבליט ענה בחיוב. הוא נתן לוועדה שואו נחרץ ומשכנע: הוא לא יעשה הנחות לאף אחד. בטח לא לנבחרי ציבור, ובוודאי לא לנבחר הבכיר ביותר. צדק שווה לכולם, יקוב הדין את ההר. אף אחד בחדר לא העז להסס יותר. לכולם היה ברור שמדובר באדם חסר פניות שיפעל ללא מורא וללא משוא פנים. מרוב התלהבות, החליטה הוועדה לחרוג מהמנדט שלה: במקום להביא, כנדרש, שלושה מועמדים לתפקיד היועמ"ש ולהניח לממשלה לבחור מהם אחד, הביאה הוועדה, פה אחד, רק מועמד אחד. מנדלבליט. אין עוד מלבדו.



לא בטוח שההבטחה קוימה. יש הטוענים כי היועץ המשפטי לממשלה בולם בינתיים את דרישת המשטרה, המגובה גם בדרגים בפרקליטות, לזמן לחקירה באזהרה את ראש ממשלת ישראל. הוא גורר רגליים, לא נותן לחוקרים חופש פעולה ומתעקש לאשר כל שאלה המוצגת לנחקרים השונים. חלקם מפרשים את שפת הגוף שלו כמשדרת הססנות ורצון להיפטר מ"תפוח האדמה הלוהט" הזה בכל מחיר. יש כאלה שכבר מתגעגעים לווינשטיין.

בחודשים האחרונים כמעט לא התייחסתי לבדיקה המתנהלת בעניינו של ראש הממשלה. פסלתי את עצמי. הסיבה הייתה העובדה שבמהלך הבדיקה פנו אלי גורמי משטרה וביקשו סיוע וחומרים שאליהם הגעתי במהלך תחקירי העיתונאיים על הנעשה סביב נתניהו. חלק מממצאי התחקירים הללו מוכרים לקוראיו הוותיקים של המדור הזה. חלק אחר אמור לראות אור בעתיד. לא ששתי להיענות לבקשת החוקרים. הם הפעילו לחץ כבד. בסופו של דבר נעתרתי לחלק מהבקשות, במגבלות שונות, ומסרתי מידע שניתן היה למסור. 
 

במקביל, החלטתי להדיר את עצמי לעת עתה מסיקור החקירה. החלטתי להניח למכונות האכיפה והצדק לעשות את עבודתן בלי לדרבן אותן מהעמודים הללו. חששתי שאני עלול לזהם את החקירה. בינתיים, התברר שמישהו אכן מזהם את החקירה, אבל זה לא אני.
 

המשטרה חקרה עשרות עדים ובודקת כיוונים רבים מאוד. רוב המידע הראשוני שהגיע למשטרה נמצא מהימן ומבוסס. חלק ניכר מהעדים אישרו את החשדות. ובכל זאת, החלטה על חקירה באזהרה אין, עדיין. כפי שהדברים נראים, לא בטוח שתהיה. בצמרת גורמי האכיפה (פרקליטות ומשטרה) משוכנעים: "סגירת התיק הזה ללא חקירה באזהרה תהיה פשע". אני מצטט. על פי כמה דרגים בכירים, "אם ראש הממשלה היה ראש עירייה, הוא היה נעצר ונחקר באזהרה. מי שינסה לסגור את הדברים כפי שהם, בלי לברר את האמת ולקבל תשובות מנבחר הציבור הבכיר ביותר במדינה, מנסר את יסודות המערכת ובוגד בעקרונותיה". 

כל המשפטים האלה לא שייכים לי, אלא לעוסקים במלאכה. הם נסערים. הם לא מאמינים שאפשר לטייח פרשות כאלה. שני הפרקליטים המלווים את החקירה, סבורים שצריך לחקור באזהרה את נתניהו, ויפה שעה (או שעתיים) קודם. גורמים נוספים, בכירים, סבורים ש"העובדה שלא הייתה חקירה כזו, משבשת ומחבלת בחקירה, מאפשרת לנחקרים הפוטנציאליים לתאם עדויות, לשבש ולטייח". 
 

2. מעגל הכסף 



בטור הזה אתייחס היום לסיפור אחד מתוך החקירה שכבר נחשף (גידי וייץ, "הארץ") ולא אגע בכיוונים רבים אחרים שטרם פורסמו. פרסמתי את הסיפור הזה לפני זמן רב, אבל נדמה לי שהגיע הזמן לפרוס את היריעה כולה: מדובר באודליה כרמון, שהייתה מעורבת גם בפרשת קצב והוגדרה על ידי היועמ"ש מני מזוז כעדה המהימנה ביותר מבין המתלוננות נגד הנשיא קצב. המקרה של כרמון וקצב היה כבר מחוץ לגדר ההתיישנות, אבל כרמון העידה במשפט כדי לבסס את "דפוס ההתנהגות" והייתה אחד הגורמים העיקריים ששכנע את מזוז ללכת בסופו של דבר על כל הקופה. מכיוון שמזוז האמין לכרמון, הוא החליט להאמין גם למתלוננות האחרות. כאמור, דפוס פעולה.

כרמון שוהה במערכת הפוליטית כבר מעל שלושה עשורים. היא הייתה בצוות האינטימי של נתניהו כשהיה שגריר באו"ם, באה איתו ארצה והייתה במטה המנצח של ביבי ב־1988 כשקפץ לפוליטיקה הישראלית. אחר כך עבדה עם פוליטיקאים רבים נוספים. ב־2006, כשנתניהו ראש האופוזיציה, הוא גייס שוב את כרמון כדי שתשקם את מערך התורמים הזרים שלו, אותה חבורת מיליארדרים אמריקאים ואירופים שמשמנים ומממנים את מסעותיו, חייו וקמפייניו שנים רבות. זו ההתמחות של כרמון, חלק גדול מהאנשים הללו מוכרים לה ברמה האישית, יש לה אנגלית ברמת שפת אם (כמו שביבי אוהב), והצטרפותה הייתה חיונית לתוכנית הקאמבק הגדול של נתניהו.

הייתה בעיה: לא היה מאיפה לשלם לכרמון. מה עושים? מגייסים חברים. רשימת המיליארדרים, מקורבים ומוטבים שהתבקשו לשלם לכרמון, ארוכה ונמצאת בידי המשטרה. יש שם מעשירי ישראל ומעשירי העולם. פרופסור מכובד ממכללה מכובדת מאוד, ליד מנהיג יהודי מארגון יהודי בינלאומי גדול ומשפיע. יש אנשי כלכלה ויש חברים. חלק השתתפו במאמץ המימון, חלק לא. כרמון סירבה לעבוד בצורה כזאת. היא רצתה שכר מסודר, קבוע. הפתרון נמצא בעמותת "ידידי הליכוד בארה"ב", עמותה רשומה באמריקה וקשורה לליכוד. בראשה עמד אז ארי הרו.



מי ששמע את עדותה של כרמון בפרשה, לא יכול היה שלא להזדעזע. היא קיבלה את הכסף ישירות לחשבון הבנק שלה, מבלי שאף אחד מהצדדים דיווח לרשויות המס. שחור, ביד. בידי המשטרה ההעברות הבנקאיות. במהלך אותה תקופה פתח נתניהו לכרמון חשבון בנק מיוחד, שאליו הוזרמו הכספים. בשלב מסוים נבהל נתניהו והזעיק את כרמון לפגישה יחד עם עו"ד דוד שמרון. על פי עדותה של כרמון, שמרון היה מזועזע, חיוור, כי הבין שהמהלך כולו נגוע באי חוקיות. נתניהו דרש מכרמון להחזיר את הכסף. היא סירבה. נתניהו הבטיח להעביר לה במזומן את הכסף שאותו תחזיר לעמותה האמריקאית. הוא אכן העביר לה, לאותו חשבון מיוחד. אבל היא לא החזירה ל"ידידי הליכוד" את הכסף. בשלב מסוים הוסכם שכרמון תשגר מכתב לארי הרו ובו תודיע שקיבלה יותר מדי כסף ועבדה פחות מדי, והיא מחזירה חלק. המכתב שוגר, הרו ענה במכתב משלו, כשכל העסק כולו מתנהל בחשאי, ללא דיווח, ללא אישור, ללא רישום.

"כפי שאתה זוכר", כתבה כרמון להרו ב־17 באוקטובר 2006, "הסכמנו לפני כמה חודשים שאני אתן שירות ייעוץ ויחסי ציבור לעמותת 'ידידי הליכוד' בניו יורק תמורת 3,000 דולר בחודש. מכיוון שהיו לי עיסוקים נוספים במהלך התקופה הזאת, הבנתי שהיקף השירותים שסיפקתי לכם היה פחות מהמצופה. לפיכך, אני מבקשת להחזיר סכום של 9,000 דולר. אסכים להמשיך לספק לכם שירותים נוספים בעתיד...".

הרו הודה לכרמון במכתב משלו. כל המכתבים הללו, הנמצאים בידי המשטרה, פיקטיביים לחלוטין ובאו להלבין בדיעבד את המהלך כולו. אבל זה לא הסוף. זו בקושי ההתחלה. מנדלבליט מתעקש לראות באירוע הזה עבירות קלות בלבד, מסוג עבירה על חוק המתנות. אם זה אכן המצב, הרי שכל הסיפור נמצא בתוך התיישנות. העניין הוא, שבמשטרה ובקרב גורמי פרקליטות רואים כאן עבירות חמורות בהרבה: שוחד ומרמה. הרי אותו ארי הרו, שמימן עבור נתניהו יועצת בכירה (והשתתף גם במימון נסיעות רבות של בני הזוג ופינוקים נוספים), מונה אחר כך לתפקיד הנחשק ביותר בשירות הציבורי הישראלי: ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה. זוהי תמורה עבור השירותים והמימונים שהעניק בעבר. 

הרו קיבל תמורה, וגם היוון אותה: כשפרש מתפקידו כראש הסגל, פתח חברת ייעוץ אסטרטגית פרטית יחד עם אחיו. בחברה לא היה כל נכס שהוא. הנכס היחיד שלה היו קשריו של הרו בצמרת הממשל הישראלי, בעקבות קרבתו לנתניהו והיותו "ראש הסגל". לאחר תקופה, נקרא הרו שוב ללשכה ו"מכר" את החברה שלו, שבה לא היה נכס כלשהו, ל"גורמים זרים". עו"ד שלומית פרגו־ברנע, היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה, חשפה את המכירה המוזרה הזאת והעבירה את פרטיה למשטרה. 

בזמנו, הסיפור הזה פורסם כאן. הרו אמור היה לקבל עבור חברה שבה אין תוכן כלשהו למעט קשריו האישיים, אחרי שהוא עוזב אותה, למעלה מ־10 מיליון שקלים. זה משלים את מעגל השוחד, שהחל באותו מימון ופינוק. כך משוכנעים במשטרה, וגם בפרקליטות. היועץ המשפטי מתעלם.
 

3. הנחת סלב



הוויכוח מתמקד בכמה זירות: מתי נפסק מרוץ ההתיישנות? הרי כרמון נחקרה בפרשה כבר ב־2013. לפיכך, זה צריך לעצור את שעון ההתיישנות. לא, אומר היועץ מנדלבליט, שאמור לייצג את שלטון החוק. למה לא? כי זו לא הייתה "חקירה", אלא "בדיקה". אם זה לא היה מפחיד, זה היה מצחיק. מי שקבע שזו בדיקה ב־2013 הוא יהודה וינשטיין. מי שקובע שזו בדיקה היום, הוא מנדלבליט. במשטרה ובפרקליטות אומרים: זה שוחד, הבדיקה עצרה את ההתיישנות, וגם בלעדיה בשוחד ההתיישנות ארוכה יותר ולא רלוונטית. 
 

זאת, ועוד: מדובר בראש ממשלה. בנבחר הציבור מספר 1. מדובר ב"נסיבות מחמירות", שהופכות את כל העניין לחמור בהרבה. אי אפשר לתת לראש ממשלה הנחה כזו. האינטרס הציבורי מחייב חקירה יסודית. מה גם שהמידע מאשש התנהגות דומה במספר רב של מקרים נוספים. חייבים לקבל תשובות ולחקור באזהרה. אם נתניהו היה ראש עירייה, הוא היה נעצר מזמן. במקום זה, הוא מקבל כאן הנחת סלב ענקית, לא מוצדקת ומקוממת. אם הסיפור הזה ייגמר בלי חקירה באזהרה, אומרים האומרים, צריך להפוך את המדינה.
 

אני מגרד כאן את קצה הקליפה החיצונית של הקרחון. על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה הצטברו "הררי חומר" בפרשות רבות. אבל מנדלבליט לא ממהר לטפל בהם. עוד חודשיים־שלושה, כשהקידומת תשתנה מ־16 ל־17, ההתיישנות תהיה ממשית יותר והכל יתמסמס. זו התוכנית. היא הצליחה בקדנציה של היועץ הקודם, למה שתיכשל עכשיו? 

מנדלבליט קיים בשבועיים האחרונים תדריכי רקע רבים לעיתונאים. נראה כי הוא מנצל את אי בקיאותם בחומר כדי להציג מצג שלפיו מדובר בזוטי דברים. המציאות שונה בתכלית.

בחודשים האחרונים רמזתי כאן על מפעל הטיוח הענק שפעל בשנים האחרונות לבלימת כל המידע שהגיע בעניין התנהלות נתניהו ומשפחתו בצמרת מערכת אכיפת החוק בישראל. הסיפור הזה חמור יותר מהחקירות עצמן. כעת מתברר שהיה יותר מטייח אחד, והיו יותר משניים. הם פעלו גם בזרוע המשפטית (היועמ"ש), וגם במשטרה. לא רק שהם טייחו, הם גם דיווחו. בחודשים האחרונים התברר שנותרו במשטרה, וגם בפרקליטות, חוקרים ואנשים ישרים, מקצועיים ובעלי מצפון, הרואים בשלטון החוק ובשוויון בפני החוק ערך מקודש. לי היה נדמה, לרגע, שהמערכת הקיאה מתוכה את התפוחים הרקובים (חלק הוקאו מרצון). מתברר שהשמחה הייתה מוקדמת. אביחי מנדלבליט הוא יהודי מאמין, חוזר בתשובה. אני שואל את עצמי מה הוא מספר לעצמו. 

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "הטענות חסרות שחר, ואין בהן אמת. לא נוכל להיכנס לפרטים מתוך הבדיקה, שעדיין נמשכת, ותמשיך להתנהל אך ורק מתוך שיקולים מקצועיים, בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה, הפרקליטות ופרקליט המדינה. למען הסר ספק, 

דברים אלה מובאים בתגובתנו על דעת משטרת ישראל. "היועץ המשפטי לממשלה ער לצורך לעדכן את הציבור בתוצאות הבדיקה, אך לא יימסרו פרטים כל עוד הפרסום עלול לשבשה ולפגוע בה. 

"במדינת חוק לא חוקרים אדם כחשוד בפלילים, בלא שקיים חשד סביר שעבר עבירה. ההחלטה היא מקצועית, וכל שיקול אחר - לרבות לחצים בתקשורת או מטעם בעלי אינטרסים כאלה ואחרים - הוא שיקול זר להליך הפלילי״.
 

4. המח 



שמעון פרס צעד בלוויות רבות של כאלה שהספידו אותו. עם פרס, מניסיון, עדיף להמתין עם ההספדים. הסיכוי של אדם בן 93 לצאת בשלום משבץ מוחי מסדר הגודל שפקד אותו השבוע, קטן מאוד. אבל פרס הוא לא אדם רגיל. רצון החיים שלו אדיר ולא דומה לשום דבר אחר שנצפה אצל בן אנוש. תשוקתו להמשיך קדימה, לצלוח, לשרוד ולהמשיך לטפס על הפסגות המשוננות שבהן בילה כל חייו, אינסופית. כדאי שנדחה את סיפורי עלילותיו של פרס, כולל החלק הבלתי נמנע של "המנוח ואני", למועד אחר. בינתיים, מכיוון שמה שהפיל אותו השבוע היה המוח, אנסה להתמקד בו.

פרס הוא גדול החדשנים הישראלים מאז ומעולם. היו לו לא מעט שגיאות, כישלונות ומפלות בחייו, אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שכמעט תמיד הוא הבין את העתיד הרבה לפנינו. לא מדובר רק בענייני הכור בדימונה, התעשייה האווירית וכו', אלא גם בנושאים גלובליים: כך היה כשהחל לדבר על ננו־טכנולוגיה לפני 15 שנה, כשאף אחד לא הבין מה בדיוק הוא רוצה, אבל הכל התגשם במהירות. כך היה כשדחף להקמת מרכז חלל ישראלי. כך היה כשהחל לטעון, לפני עשור, שהממשלות הפכו לא רלוונטיות והעולם ינוהל על ידי חברות גלובליות. השבוע שמעתי על פגישה בין שרת המשפטים והשר לביטחון הפנים עם משלחת מכובדת של פייסבוק, במאמץ לשכנע את הרשת החברתית האדירה לסייע במניעת הסתה ובלימת טרור, ונזכרתי בפרס. הוא ניבא את זה אחד לאחד, כשכולנו הבטנו בו ברחמים.



החלק המרתק יותר בפועלו של פרס בשנים האחרונות, קשור למוח. פרס "נדלק" על המוח האנושי והסתער עליו בהתלהבות פרסית אופיינית. הוא הגיע למסקנה שהמדע חיפש פתרונות במקומות רחוקים: בחלל, וגם בחלל הרחוק, במעבה האדמה ובאתרים נידחים, כשהפתרון נמצא הכי קרוב שאפשר: במעמקי המוח האנושי. פרס הגיע למסקנה שככל שנעמיק לחקור את המוח, כך נוכל למצוא פתרונות לרוב חוליי האנושות. הוא הבין שהיכולת הממוחשבת של האדם מכפילה את עצמה מדי שנתיים. ככל שהיא גדלה, כך הסיכוי שלה למפות ולחקור את מסתרי המוח גדל. מדובר במעגל סגור שילך ויתפתח. פרס קיווה שהאדם יצליח לפענח ולפצח את סוד המוח האנושי בשנים הקרובות ובעקבות זאת אפשר יהיה לתקן פגמים ולשפר שיפורים בכל הקשור לחיי האדם, להתנהגותו, להרגליו, לבריאותו ולתוחלת חייו. אפשר יהיה, למשל, להפוך. 

את המוח ואת בעליו לאלימים פחות. להקטין את התחרותיות והרצחנות הטבועה בחלק מהמין האנושי, לטובת יצירתיות, הרמוניה וכו'.
 

פרס לא רק חשב, אלא גם עשה. הוא הנשיא הראשון שמינה יועץ מיוחד לענייני טכנולוגיה, מדע וחדשנות, בשם יונתן אדירי. הוא גם שלח אותו להשתלמות ארוכה בנושא המוח בנאס"א. פרס הוא המנהיג הראשון שהחל לדבר על חקר המוח והפך את הנושא לקמפיין בינלאומי של ממש. הוא "הדביק" גם את אובמה, וריכז את מאמציו באין ספור פגישות עם חוקרי מוח, מדענים מובילים ואישי חברה מרכזיים. מנכ"ל מקינזי הכין עבורו מחקר מיוחד, פרו־בונו, על מקומה של ישראל בחקר המוח העולמי, פרס סייע להקמת מרכז המוח באוניברסיטה העברית והפך את נושא המוח לתשוקה המרכזית שלו, וגם התקווה העיקרית שלו, בשנים האחרונות. אני מניח שאחרי שאמר נואש בחינוך בני האדם לשלום ודו־קיום, החליט שצריך לנסות לשנות אותם מבפנים. 


שמעון פרס לא מוותר לעולם, וגם לא התכוון לוותר הפעם. כמה סמלי הוא, שדווקא המוח הוא שבגד בו ביום שלישי האחרון. כמה סמלי, שגם הפעם הוא לא מוותר כל כך מהר.
 

5. חשבון אמריקאי 



בכל פעם שראש הממשלה ואנשיו ישיקו סבב חדש של שקרים בעניין הסכם הסיוע הביטחוני החדש עם ארה"ב, אחזור לכתוב כאן את האמת. עם הקוראים הסליחה, אבל מישהו צריך לעשות את זה. זה לא רק נתניהו: השבוע השתתפו ביריד ההבלים הזה גם אנשים רציניים כאלוף במילואים יעקב עמידרור, תא"ל במילואים יעקב נגל מ"מ ראש המל"ל, השר צחי הנגבי ואחרים. כשמקשיבים לניסוח המדויק של דבריהם, מבינים שהם מתפתלים כדי לא לשקר בצורה בוטה. נגל, למשל, אמר ש"זה ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בנסיבות הקיימות". האמת היא, שהוא צודק. עמידרור אמר ש"מעולם לא היה מונח על השולחן סכום סיוע גדול יותר". גם הוא צודק.

נגל צודק, כי הנסיבות היו באמת קשות ומי שגרם להם הוא ראש הממשלה נתניהו. עמידרור צודק, כי מרגע שהחל המו"מ, האמריקאים לא הציעו סכום גבוה יותר. שני הפרטים הללו חסרי ערך. מה שחשוב הוא שהאמריקאים פנו לנתניהו שנה שלמה לפני כן, והתחננו לפתוח במגעים להסכם ביטחוני חדש, אבל הוא סירב. הם פנו אליו מיד עם החתימה על הסכם הגרעין עם איראן בווינה. הם ביקשו ממנו להפסיק את המאבק בהסכם, כי הסיפור נגמר. אם יעשה כן, הם יהיו מוכנים ללכת לקראתו באופן חסר תקדים בהסכם הסיוע, להעניק לישראל חבילת פיצוי מיוחדת, חד־פעמית וענקית. הם יהיו מוכנים לסדרה של תיאומים אסטרטגיים רגישים וחשובים בעניין המעקב אחר יישום ההסכם, התגובות במקרה שיופר. הם יהיו מוכנים להעניק לו מכתבי לוואי. הם פתוחים לדבר על רמת הגולן. הם פתוחים להציב בישראל מערכות נשק אסטרטגי שמעולם לא היו בה. וכו' וכו'.

מה שחשוב הוא שהדברים הללו פורסמו כאן, בעמודים הללו, בזמן אמיתי. לכן לא מדובר בחוכמה בדיעבד, וגם לא בהערכה אופטימית חסרת ביסוס. אני שמעתי את הדברים במו אוזני משלושה גורמים אמריקאים בכירים שונים, באותה תקופה. הם פשוט לא הבינו את נתניהו. בכירי מערכת הביטחון שמעו את אותם הדברים וכילו את מרצם במאמץ לשכנע את נתניהו לוותר.

שיהיה ברור: אם היה מדובר במניעת הסכם הגרעין עם איראן תמורת ויתור על 7 מיליארד דולר סיוע, גם אני הייתי תומך בנתניהו. אבל הסכם הגרעין כבר הושג. כל מי שמבין משהו הסביר לנתניהו שבחיים הוא לא יגייס רוב של שני שלישים בקונגרס כדי לטרפד את ההסכם לאחר שהושג. אבל הוא ורון דרמר חשבו אחרת. הם הימרו, שוב, על העתיד של כולנו, ונכשלו.

ההסכם "חסר התקדים" מכיל תוספת מינימלית של כ־100 מיליון דולר בשנה. אהוד אולמרט, שהביא את ההסכם הקודם, שדרג את הסכומים ב־25%. נתניהו משדרג קוסמטית. בניכוי ירידת ערך הדולר לאורך העשור, הסיוע לא גדל, אלא קטן. ועוד לא דיברנו על זה שלא נוכל לבקש תוספות (עד היום, כל שנה קיבלנו מאות מיליונים נוספים), ועוד לא דיברנו על זה שנצטרך לוותר עד סוף העשור על האפשרות להמיר 26% מהכסף לשקלים. מאות עובדים בתעשיות הביטחוניות ובנגזרותיהן בישראל יאבדו את מקום העבודה שלהם, אבל היי, ביבי נאם בקונגרס, אז זה היה שווה.

ח"כ שלי יחימוביץ' סיפרה השבוע שנתניהו הבטיח לראשי זרועות הביטחון ותעשיות הביטחון ש"יהיו לנו 5־6 מיליארד דולר בשנה, תתפרעו". יחימוביץ' מדייקת. מסבב שיחות נרחב בין ראשי הזרועות והמערכות עולה שהמספרים הללו עלו גם בדיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. במציאות, שום דבר מהבטחותיו של נתניהו לא התגשם. בסוף הוא הביא 3.8 מיליארד, בקושי. אם הייתי ראשי התעשיות והזרועות, הייתי מתפרע עכשיו. אבל כולם שותקים. 

התרגלנו לקבל את כל המעללים הללו בשוויון נפש. נתניהו הוציא 12 מיליארד שקל על ההתקפה נגד הגרעין האיראני שמעולם לא קרתה. הייתה לו הזדמנות לתקן ולהביא הסכם סיוע ענק וחסר תקדים לישראל, אבל הוא העדיף להמשיך לתקוף טחנות רוח כשלצדו סנשו פנשה (דרמר), במאבק אבוד שיעלה לנו עשרות מיליארדים בכסף, מאות מקומות עבודה ולך תדע כמה אובדנים אסטרטגיים. נאומו של נתניהו בקונגרס היה הנאום היקר ביותר בהיסטוריה.

זאת, ועוד: ח"כ אראל מרגלית חזר מסיבוב ארוך בוושינגטון. סדרת פגישות בבירה עם גורמי ממשל, וביקורים במכון "ברוקינגס", בג'ורג'טאון וב"מועצה ליחסים בינלאומיים". אם מרגלית היה מקבל בתל אביב את הכבוד שנותנים לו בוושינגטון, הוא היה מסודר. אבל לא זה העניין. גם מרגלית שמע, מדמוקרטים ורפובליקנים כאחד, על גודל הפספוס הישראלי בכל הקשור להסכם הסיוע. גם הוא שמע מדמוקרטים רבים קינות על הפינה שאליה תמרן אותם נתניהו. 

אבל הוא שמע עוד כמה תלונות: אחת מהן, טורדנית במיוחד: למה אתם ממשיכים לטפח את פוטין, שאלו אותו האמריקאים. מה זו ה"יוזמה הרוסית" החדשה למפגש עם אבו מאזן? אתם באמת רוצים שפוטין יחליף את אמריקה במזרח התיכון? אתם באמת מתכוונים לזה? איפה הרגישות שלכם, בעידן של מתח גובר בין וושינגטון למוסקבה? מה בדיוק ייצא לכם מפוטין, שמחזיק על הגב את "ציר הרשע" בין טהרן, דמשק וביירות? מי נותן לכם את העצות האלה?

נכון לרגע זה, הנשיא אובמה מתכוון לשאת נאום נשיאותי ולהציג את "מתווה אובמה" לשלום במזרח התיכון, כולל כל הפרמטרים שהושגו במו"מ שניהלו ג'ון קרי ומרטין אינדיק עם נתניהו ב־2014. זו בשורת איוב לנתניהו, אבל היא לא החמורה מסוגה. אם זה מה שיקרה, הצרפתים יכולים לשכוח מהיוזמה שלהם והאמריקאים יטילו וטו במועצת הביטחון על כל הצעת החלטה בקשר להתנחלויות. אלה בשורות טובות. נתניהו יאכל את הדגים הסרוחים (מתווה נשיאותי חדש), אבל לא יגורש מהעיר. גם זו נחמה. הערת אזהרה: ההחלטה של אובמה אינה סופית והוא חשוף עדיין ללחצים מכל הצדדים.
 

6.  איסופי הבקבוקים 



נסיים בסיפור לכאורה קטן. זוכרים את פרשת איסוף הבקבוקים במעון ראש הממשלה שחשף אמיר אורן ב"הארץ" לפני הבחירות האחרונות, בינואר 2015? איך אסף נהגה של הגברת נתניהו בקבוקים ממעון ראש הממשלה וסביבתו, העביר אותם למחזור ואת התמורה הביתה. מדובר היה בהיקף נרחב ותקופה ארוכה, הצטברו שם אלפי שקלים (לפחות). בסוף זה נסגר בשקט, הנהג הסכים לקחת את התיק על עצמו, הסבירו שזו הייתה "קופה קטנה" והתיק נפח את נשמתו כמו כל קודמיו.

לידי הגיעו שני מכתבים שכתב עזרא סיידוף, מי שהיה סמנכ"ל במשרד ראש הממשלה ובפועל יד ימינה של הגברת נתניהו וקצין המבצעים הפרטי שלה. ביום חמישי 21 בפברואר כתב סיידוף איגרת לעובדי משרד ראש הממשלה. "שלום רב, הנדון: חידוד הנחיה בנושא איסוף בקבוקי שתיה ריקים. הובא לידיעתי כי קיימת תופעה של עובדים האוספים בקבוקי שתיה ריקים. אבקש לחדד את ההנחיה כי חל איסור מוחלט על עובדים לאסוף בקבוקים ריקים. כידוע, קיים מכרז מרכזי של משרד האוצר שמשמעותו שכל הבקבוקים חייבים להיאסף בתוך מכל מחזור הבקבוקים הנמצא בחצר. אבקש ליישם הנחיה זו במיידי".



במועד אחר, כתב סיידוף איגרת נוספת: "כידוע לכם, הבקבוקים שנאספים בתחומי המשרד ברובם שייכים למשרד והם רכוש המדינה. התמורה לבקבוקים הנ"ל מיועדים לפעולות רווחה. לאחרונה ישנה תופעה של לקיחת בקבוקים שמיועדים לאיסוף ומחזור על ידי עובדים. אני מבקש להפסיק תופעה זו כדי לא לפגוע ברווחת העובד".

אכן, נוגע ללב. השגיאות, אגב, במקור. מעבר לסתירה בין שתי האיגרות (בראשונה מדובר על "מכרז של משרד האוצר" ובשנייה על "פעילות לרווחת העובד"), עולות כמה שאלות: מה או מי גרם לסיידוף לצאת בסדרת איגרות תמוהה כזו? איך יכול להיות שסיידוף מפרסם איגרות כאלה בעודו יודע שבמעון ראש הממשלה, השייך אף הוא למשרד ונמצא בתחום אחריותו (של סיידוף), מתבצעת פעולת איסוף שקדנית, יסודית ונרחבת? 

אגב, בדקתי במשרד האוצר. אף אחד לא שמע על "מכרז מרכזי" בעניין בקבוקים או הנחיה כלשהי בנושא. מי שם עין על הבקבוקים במשרד ראש הממשלה? לרווחתם של איזה עובדים נתרמה התמורה? גם השאלות הללו, אני מניח, יישארו לא פתורות. כאמור, זה סיפור קטן, בקושי גימיק, מעט משעשע. אבל ממש לא מצחיק.