בשבוע שעבר גולל טראמפ את תפיסת הביטחון שלו; זה נשמע כמו תרגום מכונה של דברי נתניהו. הוא מאדיר את עוצמת האויבים של אמריקה, עוצמתו של הטרור האסלאמי, שאותו הוא מגדיר כאיום אסטרטגי, כמעט קיומי. "זהו האיום הגדול ביותר מאז הקומוניזם הסובייטי. אנחנו נרמוס את דאע"ש", אמר. "הטרור הדאע"שי הוא אשמת השמאל". כלומר, הדמוקרטים.
טראמפ גם מזלזל בבעלי הברית האירופאים של ארצות הברית, חברי נאט"ו, שיצטרכו לדבריו לשלם על הברית עם ארצות הברית (2% מהתל"ג שלהם). הוא מזלזל בגרמניה, באנגליה ובצרפת - ומוקסם מוולדימיר פוטין העריץ. גם נשמע מוכר.
טראמפ מתבל את נאומיו בלא מעט גזענות כלפי מוסלמים, מקסיקנים ושחורים. הוא כינה את המקסיקנים אנסים וסוחרי סמים, הבטיח למנוע הגירה מוסלמית והטיל בספק את האזרחות האמריקאית של ברק אובמה, הנשיא האפרו־אמריקאי הראשון, עד שהודה בסוף השבוע שאובמה נולד בארצות הברית. תפיסת עולם זו עומדת בבסיס הפופולריות של טראמפ; כמו של נתניהו. זריעת פחד מאויבים, לאומנות, זלזול בבעלי ברית דמוקרטים ודמגוגיה פופוליסטית שמלהיטה המון מבוהל.
הבעיה אצל שני המנהיגים היא שחזונם הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. הטרוריסטים שנלחמים בארצות הברית ובישראל לא חלמו להיות כל כך עוצמתיים, והם זוכים למתנה גדולה מטראמפ ונתניהו. בקרב דעת הקהל שלהם, שניהם יוצרים בכישרון לא מבוטל משברים עמוקים ומיותרים, שהם כביכול המענה להם. אולם יש הבדל בין השניים, וזה לא רק התספורת השונה: יש סיכוי סביר שטראמפ לא ייבחר.
התרעות פיקוד העורף