היום כל אחד קורא לשני "נאצי". אי אפשר להעביר יום בלי לשמוע את המילה הזאת. "נאצי" פה ו"נאצי" שם. אופנה חדשה. אין אחריות ולא בושה. בחופשיות וולגרית מתריס אחד מול האחר שהוא זה הראוי לזכות בתואר המושמץ. אנשי שמאל מלינים כלפי ימניים שהפכו ל"נאצים", וכדי להעניק לדבריהם גושפנקא אינטלקטואלית מוסיפים את הביטוי "תהליכים מדאיגים" וחותמים במבט חמור סבר. בימין מכנים את אנשי השמאל "נאצים ועוכרי ישראל", כי רצונם, כך נטען, להשמיד אותנו ולכפור בזכותנו לחיות ולגור כאן בשלווה. 

"נאצי" משולה בזמננו למילת קללה מקובלת ושגורה, ממש כמו "מניאק", "נבלה" ושאר דברים שמתגלגלים על הלשון ברגעי כעס, בלי נקיפת מצפון. השחיקה חמורה כל כך, עד שקם דור שלם שכלל אינו מבין עד כמה מורכב ונורא צירוף האותיות הזה. עבורו מדובר בהגיג סתמי לחלוטין. בקצב הזה יאמרו בקרוב: "בוקר טוב, נאצי", "להוסיף לך סוכר בקפה, אדוני הנאצי?", "מתי התור שלך לרופא, יא נאצי?". 

כל מי שעבר את גיל 40 יודע שהיו ימים אחרים. פעם זה היה ערך מקודש, ומי שהעז להגות אותו היה חשוף למטר ביקורות וחרמות. כשישעיהו ליבוביץ' טבע בחזונו הקודר את המונח "יודונאצים", האדמה רעדה. גם בגלל המהות וכן בשל העובדה שהשתמש בשם הצוררים כדי לתאר תופעה מקומית. בתגובה להתבטאות הקשה הציבור נחרד ורתח. היו שלא סלחו לאיש המבריק על כך לעולם. 

הוא לא היה היחיד שהעז. כתבי טלוויזיה שמרנים נהגו להבליט בסנסציוניות צדקנית מהולה בחשש את העובדה שנעשה שימוש במילה, כשדיווחו מהפגנות של חרדים, שבמהלכן זעקו המוחים במלוא גרונם מול שוטרים וכוחות אבטחה חמושים באלות ובזרנוקים: "נאצים". אף על פי שספק אם בכלל השכילו המתפרעים להבין מה אמרו, למחרת היו כבדרך קבע נרשמות שערורייה וסערה ציבורית. 



הימים הללו כאמור אינם עוד. למרבה הצער, עם הזמן הביטוי הפך לשגור. המשמעת, המשמעות וחרדת הקודש סביבו נמוגו. עם זאת יש עדיין מי שנחרד, מעשית או כהעמדת פנים בלבד, כשחברת כנסת מוערכת מהשמאל מטיחה במהלך דיון בוועדת הפנים של הכנסת בחברי ליכוד שהם "חברים של נאצים". ואני תוהה: בעולמנו הצדקני והצבוע, למי מותר ומתי אסור להשתמש בטרמינולוגיה שלקוחה מימי מלחמת העולם השנייה ומשויכת לתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית? 

הנני בן של ניצול שואה. דור שני של ממש. אבא נולד בגטו ורשה ובמזל רב הוא ואמו, סבתי לילי, שרדו אחרי שחמקו מטרנספורטים ונדדו במהלך שנות המלחמה בפחד איום כשהם מערימים על המוות ועל החיילים והמלשינים הפולנים שארבו בכל פינה. הדוד שלי נרצח בינקותו. סבי חוסל בירייה כי נדחף מהתור בסלקציה. כל המשפחה נמחתה מעל פני האדמה בידי מכונת ההשמדה הגרמנית, ובכלל - לקרובי היה רע מאוד באירופה ובפולין של שנות המלחמה. במאמר מוסגר אומר שבעקבות החקיקה החדשה שנחשפנו אליה השבוע, כולי תקווה שאף פולני לא יתבע אותי על מה שנכתב בפסקה האחרונה.

נולדתי בארצות הברית מלא מודעות לעובדה שאני נצר למשפחת ניצולים. כילד רגיש לנושא, כשצפיתי בסרטי מלחמה, התחלחלתי לראות על המסך שחקנים שעטו מדי אס־אס כדי לגלם תפקיד באפוס היסטורי כזה או אחר שעסק במלחמה הגדולה השנייה. גם כשאבי התגלגל מצחוק מקומדיות של מל ברוקס שעסקו בשואה, זה היה קשה עבורי. הוא, אגב, לא ממש התרגש מהמלל הנפיץ ומהחזות הגרמנית. זה לא עשה לו שום דבר אם אמרו או לא אמרו "נאצים". 

גם לסבתא זה לא הזיז. אני כמעט לא זוכר מקרים שבהם השתמשה במילה המפורשת. הפעם היחידה שבה תיארה לי באופן מוחשי קצינים נאציים, הייתה כשסיפרה על אקציה אחת שבמהלכה שמרו אנשי צבא, אס־אס כך אמרה, על יהודים ברחבה גדולה בוורשה. לילי תיארה אותם כמרשימים ויפים: "אלים יוונים. יפים כל כך שלא יעלה על הדעת שיש בהם רוע".  

הפעם הראשונה שבה שמעתי מישהו קורא לאחר בשם "נאצי" בישראל הייתה כשהגעתי לצפות במשחק כדורגל. בזמן שהמתנתי לפני הכניסה לאצטדיון, התעמתו אוהדים עם שוטרים וקראו להם "נאצים". ככה סתם. לא הייתה סיבה, לא מניע ואפילו לא התעמרות מצד אנשי החוק. פשוט זרקו להם את זה בפנים. זה הימם אותי. הם מצדם לא ממש התרגשו וחזרו על זה שוב ושוב - "נאצי". 

ככל שהתאקלמתי ובגרתי הבנתי שאין גבול. הכל מותר במישור הזה. המילה הזו אינה ייחודית וחריגה. להפך, היא זולה ומוטמעת. וממש באותו האופן אפשר גם להשתמש ללא רסן בכל מונח שקשור למה שאירע בזמנו בגרמניה. להקביל מוסרית למה שקרה, לרדד ויכוח ולשזור בלי מעצור בעת ריב ומאבק עדכני. היום זה כבר לא מזיז לי. מבחינתי, כולם יכולים לעשות את זה בלי סוף. לומר: "שואה", "נאצים", "ג'נוסייד" ועוד. כי עם כל הכבוד, העובדה שהוגים את אותן מילים לא אומרת דבר. אין קשר בין המלל והשימוש בהווה למשמעות בעבר. 

בשפה ובתרבות יש לעתים מונחים שמתכלים, וכך התוכן שייצגו משתנה בחלוף הזמן. זה הסיפור כאן: ההגייה זהה אבל המהות שונה. ומי שאומר היום "שואה" מתייחס למשהו אחר לחלוטין ולא לאסון שעבר על משפחתי שם בפולין, במאה הקודמת