כמה דקות אחרי כך חשבתי על האפשרויות שעמדו בפני: למלא עוד דלי ולנסות לכבות את האש שאחזה במרפסת ו"בלעה" את ריהוט הגן, או לסגור את מה שנותר מהחלונות והתריסים ולהימלט. בחרתי בשנייה. לקחתי את הכלב המבוהל על הידיים, פתחתי את הממטרות בגינה, אולי יועילו במשהו, ויצאתי בריצה. דקות אחר כך עמדתי לדבר עם השכנים על השריפה. אחד מהם, הווטרינר ד"ר תדהר קליין, שאל איפה הכלב. סיפרתי לו ששמתי אותו במקום בטוח, ויחד הלכנו לסייע לכוחות הכיבוי, בעיקר בגרירת צינורות לגינות. להציל את הבית שלי!
כמה שעות לאחר מכן הפרתי את ההוראות והתגנבתי לבית כדי לראות מה נשאר ממנו. מצאתי שקרה לי נס קטן. איכשהו האש נעצרה בחדר ההוא שנשרף, ולא המשיכה אל יתר חלקי הבית. נזכרתי בעשרות השריפות שסיקרתי עבור "מעריב", גם בזו שהייתה בכרמל בדצמבר 2010. זו שהתחילה כמדורה קטנה והפכה ל"אסון הכרמל". זו שגבתה 44 קורבנות. נזכרתי בחמ"ל שהקמתי אז באוניברסיטה, כמנהל הסניף הצפוני של "מעריב". כיצד ליוויתי את משפחות הצוערים והשוטרים השבורות עד לבתי הקברות, וקיוויתי שלמרות הכאב על החדר שלי שנשרף, כמו גם בתים של עשרות אחרים, את האירוע הנוכחי לא יכנו "אסון". קיוויתי שמישהו יעצור כבר את הרוח ויפסיק את הסיוט הזה, ואם אפשר, שגם יביא את הגשם וישטוף הכל.
התרעות פיקוד העורף