באירוע ממלכתי שייערך היום (רביעי) בבנייני האומה יצוין זו השנה השלישית יום היציאה והגירוש של יהודי ערב ואיראן, בהתאם לחוק שנחקק ב־2014. באירוע תצוין מורשת של מיליון היהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון אפריקה, רובם הגיעו לישראל כפליטים, וכיום הם וצאצאיהם הם כמחצית מאוכלוסייתה.

התאריך 30 בנובמבר נקבע לציון היציאה והגירוש משום שהוא בא אחרי כ”ט בנובמבר, יום ההחלטה על החלוקה בעצרת האו”ם. אז חיו קהילות של יהודים בארצות ערב, שחששו לחייהם בעקבות ההתנכלויות והלחץ שהפעילו עליהם הממשלות הערביות. בסופו של דבר, הם נאלצו לעזוב את מדינותיהם, בהותירם מאחוריהם את רכושם הפרטי והקהילתי, שהוחרם בידי השלטונות הערביים. אין כל ספק שבקיום האירוע המרכזי ישראל נוקטת צעד גדול לציון הטרגדיות של הקהילות היהודיות שסיפורן הוזנח עד כה. לצערנו הרב, מעטים מכירים את ההיסטוריה של הקהילות היהודיות שחיו במזרח התיכון ובצפון אפריקה, את הסבל שסבלו על היותם יהודים ואת הקורבנות שהקריבו כדי להציל את עצמם ולהגיע למדינה היחידה שפתחה את שעריה בפניהם – ישראל.

דווקא האמריקאים היו שהתייחסו לרכוש המוחרם של היהודים במסגרת המשא ומתן שניהלו בין ישראל לפלסטינים. לעומת זאת, בישראל שוררת הזנחה של הסוגיה (כפי שמעיד דוח מבקר המדינה מפברואר 2014), אף שהצורך לטפל בנושא נקבע בחוק שנחקק בכנסת ב־2010 ביוזמת ח”כ לשעבר נסים זאב. לעומת זאת, סוגיית הפליטים הערבים וזכויותיהם במסגרת “זכות השיבה” נמצאת במרכז השיח הציבורי, בין היתר בכנסים ציבוריים ובהקרנת סרטים בסינמטקים.



יש השואלים מה עניינם של הערבים הפלסטינים לסוגיית רכוש היהודים במדינות ערב. עם הקמת מדינת ישראל התרחשו שתי טרגדיות אנושיות גדולות: האחת היא עקירתן האכזרית של הקהילות היהודיות שחיו במדינות ערב במשך אלפי שנים והשנייה היא הנכבה (האסון) שפקדה את הערבים בעקבות מלחמתם בישראל ב־1948. אי אפשר לדון בטרגדיה אחת בלי להזכיר גם את השנייה. בעוד תלאותיהם של היהודים שיצאו ממדינות ערב נמשכו כמה שנים, כאשר שהו במעברות אוהלים, תלאותיהם של הערבים הפלסטינים לא באו אל קצן, והם עדיין חיים בתנאים מחפירים. למרות זאת, אין הצדקה למנוע מיהודי ערב את הפיצוי עבור רכושם הפרטי והקהילתי שנותר במדינות ערב. צדק חייב להיעשות.

***

צריך לזכור ולהזכיר כי הערבים הפלסטינים הם שדחו את הצעת האו”ם מכ”ט בנובמבר 1947 לחלוקתה של פלסטין המנדטורית לשתי מדינות – יהודית וערבית. הם יזמו את המלחמה נגד ישראל ולחמו עם אחיהם הערבים נגד היישוב היהודי, בהוליכם שולל את בני עמם, שהובטח להם לקבל את כל פלסטין. המנהיגים הערבים הפלסטינים, בראשם המופתי חאג’ אמין אל־חוסייני, הציתו תבערה בכל המזרח התיכון וגררו את אחיהם לפליטות הנמשכת עד היום. כמו כן, אלה הם שמתנגדים ליישוב הפליטים ומשמרים את אומללותם, בגלל האידיאולוגיה הגורסת כי שיקומם יועיל לישראל.

על פי החוק לציון היציאה והגירוש, שר החינוך יעודד פעילות חינוכית שקשורה ליום הזיכרון הזה (בתקווה שפעילות כזאת תימשך לאורך כל השנה, על פי דוח ועדת ביטון); שר החוץ יורה על קיום פעילויות, לרבות באמצעות נציגויות ישראל בחוץ לארץ, להגברת המודעות הבינלאומית באשר ליהודים יוצאי מדינות ערב ואיראן; והשרה לשוויון חברתי תפעל להנצחת מורשתם של יהודי ערב ואיראן, דבר שיתבטא באירוע שייערך בירושלים.

העובדה שהיהודים באו ארצה ממניעים ציוניים אינה צריכה לגרוע ממעמד הפליטות שלהם. כבר ב־1957 הכיר הנציב העליון לפליטים של האו”ם ביהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב כבפליטים, בהתאם לאמנת האו”ם. העצרת הכללית של האו”ם קיבלה עשרות החלטות שתומכות בתביעות הערבים הפלסטינים, ואף הקימה סוכנות סעד מיוחדת (אונר”א) עם תקציבי עתק עבורם, אבל לא קיבלה החלטה שנוגעת ליהודים יוצאי ערב. גישה חד־צדדית זו לא הובילה לפיוס, אלא גרמה להחרפת הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ישראל לא עשתה מאמץ ראוי להתנער מאשמת יצירת בעיית הפליטים הפלסטינים ולא מנעה הפגנות אלימות למענם, אף על פי שהחלטת האו”ם 194 מ־1948 לא הטילה עליה את האחריות.

***

נכון, ההיסטוריה המזרח תיכונית אינה תחרות בין טרגדיות – בין אם אירועיה היו “נכבה” פלסטינית או “חילופי אוכלוסייה” בין יהודים וערבים – ועדיין אין זה מוצדק להקדיש תשומת לב בלעדית לסבלו של צד אחד בלבד - הפליטים הערבים הפלסטינים - ולהתעלם מהאחר. ישראל חייבת להציג את התמונה הכוללת של פליטי המזרח התיכון.

בשנת 2000 הציע הנשיא לשעבר ביל קלינטון להקים קרן בינלאומית אשר תפצה הן את הערבים הפלסטינים והן את יהודי ערב במקומות שבהם הם יושבים כעת. הצעת קלינטון זכתה לתמיכת בית הנבחרים של ארצות הברית בהחלטה מספר 185, שהתקבלה פה אחד ב־1 באפריל 2008. יש להניח כי הקמת הקרן תזכה לתמיכת גורמים בינלאומיים. מדינות העולם המסייעות, בעקיפין או במישרין, בשימור בעיית הפליטים הפלסטינים חייבות אף הן לסייע ביישובם הקבוע במקומותיהם הנוכחיים, בהתבסס על הדגם של יישוב הפליטים היהודים ממדינות ערב, שהגיעו לישראל בשנות ה־50.

בישראל פועל מרכז הארגונים של יהודי ערב ואיראן, בראשות לבנה זמיר, למען השגת הכרה בזכויותיהם. הכרה זו חיונית בדרך למציאת פתרון צודק לטרגדיה האנושית שהתרחשה במזרח התיכון. נקווה שהחוק לציון היציאה והגירוש יגביר את המודעות למורשתם העשירה של יהודי מדינות ערב ולטרגדיה האנושית שחוו עם בואם לישראל .

הכותב כיהן בעברו כשגריר וסמנכ"ל משרד החוץ