עניין אשמתו של אלאור אזריה הוכרע השבוע, לפחות עד הערעור. מה שעדיין מוטל בספק הוא האם היה לפנינו משפט ראווה או משפט גאווה? האם מדובר היה במיצג המופנה כלפי חוץ, שבו מערכת הביטחון משתמשת באזריה כדי לנקות את עצמה מעלילות פלסטיניות, בדבר הוצאות להורג שמבצעים כביכול חיילי צה"ל באזרחים בחסות גל טרור הסכינים, או שמדובר באמת בניקוי אורוות פנימי, לצורכי שמירה על טוהר הנשק. במקרה כזה בהחלט יכול היה המשפט להיות מקור לגאווה.

בלי קשר לתוצאה הסופית ולהרשעה, שני אלמנטים לפחות מצביעים על העובדה המצערת שהצבא ערך פה גם משפט ראווה. ראשית, אזריה הובל לאולם הדיונים כשהוא אזוק כעבריין מסוכן, ולא כחייל צה"ל בשירות קרבי שעניינו נמצא בבירור.

בנוסף, על מנת להבטיח את הרשעתו של אזריה, גייס הצבא למילואים קטגור חיצוני בעל שם ושילם לו ממון רב. לעומת זאת הוא לא התאמץ להציג מול הקטגור גם סנגור צבאי בעל שם. היה מאוד נוח לצבא שאל מול הקטגור הצבאי יעמדו עורכי דין אזרחיים, ושצה"ל עצמו לא יצטרך לטעון לזכותו של אזריה.



הדברים לא נאמרים כדי להקל ראש ו/או להצדיק את מעשהו של החייל, אלא לחדד את העובדה שהתקיים פה משפט שתכליתו, מלבד עשיית צדק, הוקעה ציבורית של המעשה. חשוב מאוד שהמגמה הזאת, שהובילה להכרעת הדין, תשתנה לקראת שלב גזר הדין, משום שחייו של בחור צעיר עומדים על כף המאזניים, והוא עלול לשלם מחיר לא פרופורציונלי אם לא ינוטרל אלמנט הראווה ממשפטו.

"סביר להניח שהיה הופך לבחור נורמטיבי"

יש לזכור כי אם אזריה לא היה מגויס ליחידה קרבית, סביר להניח שהיה הופך לבחור נורמטיבי ולא נוטל את חייו של איש. אלא שהוא נקלע לסיטואציה קרבית שכולה "עידנא דריתחא". בתוך התרחיש הזה, של מחבל שמתנפל עליך ועל חבריך במטרה לרצוח אתכם, אנחנו מצפים מחיילינו לפעול עם "רצח בעיניים" כשהמחבל מהווה סכנה, ושנייה אחר כך, כשהמחבל מנוטרל, להתקרר מיד ולהיות מסוגלים להסתכל על הסיטואציה מהצד.

הנקודה הזו, של הכעס והשליטה בו, אינה קלה. מתוך תקווה שהשופטים יזכרו שגם גדולים מאזריה נכשלים בה, אני רוצה לצרף לטיעוני ההגנה בשלב גזר הדין את הסיפור שבו אפילו אחד מגדולי עמנו, הבעש"ט, מודה שהשליטה בכעס קשה לו: "פעם אחת הגיע הבעל שם טוב אל מבשלת שיכר גדולה, שהייתה שייכת לאדם עשיר מאוד. פועלים רבים עמלו סביב 24 קדירות ענקיות, שבהן התבשל השיכר, ומשגיחים עמדו על גבי הפועלים. באותו היום ראה האיש העשיר כי הסדר וההשגחה אינם כראוי. כעס האיש על המשגיחים, ונזף בהם על כך שהם גורמים לו הפסדים ונזקים. בתוך כך שמע שהבעל שם טוב בא לבקרו. רץ העשיר לקראתו לקבל פניו". 

"שאל אותו הבעל שם טוב: 'מי אתה?'. ענה לו האיש: 'הלוא אתה מכיר אותי, אני בעל הבית כאן!'. אמר לו הבעל שם טוב: 'אם לא הייתי רואה שאתה כאן, במקום עבודתך, לא הייתי מכיר אותך כלל. כי בשעה שכעסת על אנשיך, באה קליפת הכעס הגדול שכעסת והתלבשה עליך מכף רגלך ועד קודקודך, עד שאי אפשר להכיר אותך. מעתה היזהר שלא לכעוס, וגם אני מקבל על עצמי מהיום שלא לכעוס על שום אדם, גם לא על העוזר שלי, כי ראיתי היום עד כמה מזיק הכעס'".