האם היום הזה - יום כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן - אכן ייזכר כיום של מפנה דרמטי במדיניות האמריקאית כלפי הסכסוך הישראלי־פלסטיני? הרבה מאוד תלוי בפגישה שתתקיים בין הנשיא החדש לראש הממשלה בנימין נתניהו בפברואר. רבים בישראל תולים תקוות רבות בעידן טראמפ. אך השאלה העיקרית היא אם ממשלת ישראל בשלה להתנתקות מפרדיגמת "שתי המדינות" בין הים לירדן, ולדחיית הרעיון המסוכן של הקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ. 

על פניו התנאים לכך אידיאליים: התבטאויות טראמפ במערכת הבחירות ולאחריה הביעו מחויבות עמוקה לישראל כבת ברית והסתייגות מהתנהלות ממשל אובמה כלפיה. המצע הרפובליקני, שעודכן ערב הבחירות לנשיאות, ביטל את המחויבות ל"פתרון שתי המדינות", קרי, להקמת מדינה פלסטינית. טראמפ גם התנער מהמהלך הדיפלומטי האנטי־ישראלי שממשל אובמה נתן לו יד בתקופת הדמדומים שלאחר הבחירות - החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם. בנוסף, בישראל מכהנת ממשלה לאומית מובהקת, שמרבית שריה מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית - ולנתניהו היכרות מוקדמת וידידות עם טראמפ.  



בימין האמריקאי כבר נשמעים קולות ברורים ומשמעותיים המבקשים "לחשב מסלול מחדש". שגריר ארה"ב באו"ם לשעבר, ג'ון בולטון, המוזכר כמועמד לתפקיד תת־מזכיר המדינה, פרסם בחודש שעבר מאמר נוקב ב"וול סטריט ג'ורנל", שבו כינה את פתרון שתי המדינות "חזון של מבוי סתום". בולטון עומד על כך שמדינה דמיונית כזאת, עם אפס יכולת קיום כלכלית, תזיק הן לישראל והן לפלסטינים, ומציע לבחון חלופות לגישת "שתי המדינות". 

ראש הממשלה נתניהו צלח את שמונה שנות אובמה, תוך שהיטיב בדרך כלל לתמרן בזירה המדינית, בתנאים לא קלים. בתוך כך נאלצה ישראל לנקוט צעדים קשים מבחינתה: נאום בר־אילן ב־2009, הקפאת ההתנחלויות ב־2010, שחרור מחבלים ב־2013 ועוד. 


 
הייתי קרוב מאוד לנתניהו כשחזר לשלטון ב־2009. גם על יסוד ידיעה אישית - אני מטיל ספק רב אם הוא היה מבטא אז תמיכה ברעיון "שתי המדינות", שנגדו נאבק במהלך מרבית דרכו הפוליטית, אם היה אז נשיא אחר בבית הלבן. 

אבל גם מי שחושב שנאום בר־אילן היה מוצדק לשעתו, לרבות הסייגים שבהם התנה נתניהו, לשיטתו, את נכונותו לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית מפורזת - חייב להכיר בשינויים שחלו מאז. 

ראשית, הסערה האזורית, שכונתה בתחילתה "האביב הערבי" ועדיין לא הסתיימה. הפיכת האסלאם הרדיקלי לגווניו לגורם הדומיננטי באזור כולו, המלחמה השיעית־סונית רבת הגזרות, קריסת מדינות, יצירת שטחי ענק בלתי משילים, התפשטות הטרור והתרבות ארגוני הטרור לימדונו שנכון לצמצם את שולי הסיכונים שישראל יכולה לקחת על עצמה. אין כל צורך בהקמת מדינה ערבית בלתי מתפקדת נוספת באזור במרחק אפסי ממרכזי האוכלוסייה של ישראל. 

שנית, האסטרטגיה הפלסטינית של השנים האחרונות ליצירת דה־לגיטימציה לישראל בזירה הבינלאומית, תוך ניסיונות בידודה, לימדו אותנו למה ניתן לצפות מ"הפרטנר הפלסטיני המתון". גם המדיניות השיטתית של תשלום קצבאות למחבלים ולמשפחותיהם על ידי הרשות והאדרת הטרוריסטים המשיכה ב"חינוך" הפלסטינים לשנאה ולאיבה במקום לשלום. באותו זמן נמנע אבו מאזן ככל יכולתו ממו"מ ישיר עם ישראל תוך הצבת תנאים מוקדמים שונים. גם סבב השיחות המדיניות של 2013 עם ממשל אמריקאי שחתר בכל מאודו ליישם את פתרון שתי המדינות נכשל. 

הניסיון המצטבר של שני עשורים כלל נכונות לוויתורים ישראליים מרחיקי לכת למען השלום, והסתיים תמיד במבוי סתום וטרור פלסטיני. ניסיון זה לימד כי אין בצד הפלסטיני רצון וגם אין בו היכולת לסיים בפשרה את הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים. 


 

שלישית, הפירוד הפלסטיני בין עזה ליו"ש הוכח כתופעה קבועה ולא חולפת. ברור כי ללא קשר לוויתורים ישראליים - לא ניתן יהיה לגבש רוב פלסטיני סביב פשרה היסטורית, והסכסוך יימשך משטח בשליטה פלסטינית. בינתיים, בתקופה זו, לפיגועים ולטילים הוסיפו הפלסטינים נשק חדש: המנהרות. הן יצרו איום נוסף על יישובי עוטף עזה. נסיגה על בסיס קווי 67' תביא מנהרות טרור (שלא יצטרכו להיות ארוכות) שיגיעו לתוככי השכונות היהודיות של ירושלים.

רביעית, חילופי הגברי בבית הלבן (והגיבוי בשני בתי המחוקקים בוושינגטון) עשויים לאפשר לישראל מרחב תמרון רחב יותר ולקעקע את הקונצנזוס הבינלאומי סביב פרדיגמת "שתי המדינות".

לגופו של עניין - יותר ויותר ישראלים ופלסטינים מבינים כי מדובר בססמת סרק בלתי מעשית. מדינה פלסטינית זעירה ביו"ש לא תהיה בת קיימא ותכליתה היחידה תהיה המשך המלחמה בישראל בסטטוס מדיני משודרג. לפלסטינים לא יהיה מרחב כלכלי ועתיד, ולישראלים לא יהיה ביטחון. גירוש כפוי ענק של אזרחים ישראלים מבתיהם הינו בלתי הומני ובלתי מעשי. הוא לא יביא שלום עם הפלסטינים אבל עלול ליצור איום ממשי במלחמת אחים בין הישראלים. 

חובתה של ממשלת ישראל היום להציג רעיונות חדשים. פתרון פדרטיבי ירדני־פלסטיני ייתן לפלסטינים מרחב בנוסף לאוטונומיה שלהם. אפשר לשקול גם מסגרת כלכלית משותפת ישראלית־ירדנית־פלסטינית. יש רעיונות נוספים שאותם ניתן לגבש בעבודה שקטה מול ממשל אמריקאי אוהד בבסיסו. ישראל מצדה צריכה לחדד את תביעתה לריבונות על שטחי C. 

דבר אחד ברור: יש להציג אלטרנטיבה לפרדיגמה שכביכול אין בלתה. אם נותיר את רעיון המדינה הפלסטינית כ"משחק היחיד בעיר" - לא רק שנפסיד את שעת הכושר, אלא נבטיח בסופו של דבר שהלחץ המדיני הקבוע על ישראל לפעול בניגוד לאינטרסים שלה - יימשך. לנתניהו יש זכויות בבלימת ההידרדרות במתווה אוסלו. בפברואר הקרוב בידו הזדמנות לעשות מעשה היסטורי ולחלץ את ישראל מהמלכודת.

הכותב כיהן כשר וכחבר הקבינט המדיני־ביטחוני