מעבר למה שנאמר או לא נאמר בסוגיה האיראנית בביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בארצות הברית, יש להתמקד גם באינטרסים של הצדדים ובמטרת העל שלהם לטווח הבינוני והארוך.



בנוגע לעתיד הסכם הגרעין, ששני הצדדים מגדירים כ”רע מאוד”, מסתמן שהם מבינים שמדובר בעובדה קיימת, שראוי להפיק את התועלת הטמונה בה לפחות בעשור הקרוב ועד לתפוגת ההסכם, אז איראן תהיה חופשייה לקדם את הפרויקט. בטווח הקצר, ברור כי איראן הסיגה לאחור את פרויקט הגרעין שלה. יש לה פחות צנטריפוגות מעשירות; הרבה פחות חומר מועשר; אין לה שני מתקני העשרה, אלא רק אחד; וכן, הוצאה הליבה מכור המחקר, שהיה יכול, עם הבשלתו המבצעית, לייצר פלוטוניום לייצור נשק גרעיני. יתר על כן, הפיקוח כיום אפקטיבי וחודרני יותר מבעבר, וגם תחומים שקודם לכן כלל לא היו בפיקוח, כמו מכרות לכריית אורניום ומפעלי ייצור ואחסון צנטריפוגות, נמצאים עתה בפיקוח.



אין לאיש עניין בביטול הסכם הגרעין



לישראל ולארצות הברית אין עניין לוותר על הישגים אלו. השושבינות האחרות כלל לא מהרהרות בכך, וגם למדינות האזור האחרות, ובראשן ערב הסעודית, מדינות המפרץ, מצרים וירדן, אין עניין בביטול ההסכם. לכן, אין זה מקרי שבהודעה שפרסם הבית הלבן על שיחת הטלפון הראשונה בין הנשיא טראמפ למלך ערב הסעודית סלמאן הוסכם שיש להבטיח כי איראן לא תפר את מחויבויותיה והפיקוח עליה יהיה הדוק.



המשטר באיראן, מצדו, מדגיש את מחויבותו להסכם הגרעין. גם הדיבורים על פתיחת ההסכם לשיפור תנאיו לא מסתמכים על דבר; שאר השושבינות אינן תומכות בכך, וחשוב מכך, משא ומתן חדש יחייב פשרות משני הצדדים, כפי שטראמפ יודע.



לכן, השאלה האסטרטגית האמיתית הניצבת בפנינו היא כיצד מבטיחים שהעשור הקרוב יחזק את הביטחון הלאומי של ישראל מעבר לסיוע הצבאי הנדיב בהסכם שנחתם בין ארצות הברית לישראל בשלהי ממשל אובמה. על ישראל להגדיר אינטרסים ברורים, בראש ובראשונה בגבולותיה הצפוניים – מול לבנון וחיזבאללה ומול סוריה. בנושאים אלה לא שמענו מה דובר או סוכם בביקור, ויש להניח שאלה יידונו במגעים בילטרליים שיתקיימו בהמשך. התפקיד המרכזי שממלאת איראן בשתי המדינות הללו אינו צריך להישאר ליום שאחרי ההסדר הנרקם לסיום מלחמת האזרחים בסוריה וחזרתם של לוחמי חיזבאללה ללבנון.



האינטרס ארוך הטווח של ישראל בשינוי המדיניות של איראן יתממש רק אם גורמים מתונים מאלה המנהלים את איראן כיום ישלטו בה. בהיבט זה, מדיניות האיומים נגד איראן של ממשל טראמפ, הניסיון למנוע כניסת אזרחים איראנים לארצות הברית והפגיעה בכבוד איראן, שהושמה עם מדינות כמו סומליה ולוב, מחזקים את המחנה השמרני הקיצוני באיראן ומחלישים את מחנה רוחאני, שניסה לקדם פתיחות מול המערב. לראשונה זה שנים, המחנה הרפורמיסטי באיראן מתייצב לצד המשטר מול איומי ארצות הברית ומצהיר כי נוכח איום חיצוני העם באיראן מוכן להתאחד. 



הכותבת היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, לשעבר משנה מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים וראש המחקר במוסד