אפילו בתיקי רצח קשים לפענוח לא נדרשים החוקרים לכל כך הרבה מאמץ, אלא אם כן “החשוד” מגלה נחישות ודבק בגרסה שאין הוא מעורב במה שמייחסים לו. ובעוד אני תוהה מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים, אני שומע שעיתונאים, לא לגמרי נטולי עניין בתוצאות החקירה, קושרים כתרים למפכ”ל ומספרים שהוא התמחה בחקירות בעת שהוא שירת בשב”כ ושטביעות אצבעותיו המיומנות ניכרות גם בחקירותיו של נתניהו.
וזה גורם לי להיות ממש מוטרד. אני מאזין, למשל, למשה מזרחי, איש מפלגת העבודה, שהודח בזמנו מתפקידו כראש האגף לחקירות ומודיעין בשל פרשת האזנות הסתר. בין אלה שזכו לטיפולו המסור היה גם אביגדור ליברמן, אז מנכ”ל משרד ראש הממשלה, וככל שאני זוכר, בזכותו של היועץ המשפטי לממשלה באותה העת, אליקים רובינשטיין, לא הוגש נגדו כתב אישום.
אז עכשיו, כשמאזינים לדברי פרשנותו, בלי להזכיר לו את עברו הבעייתי, אפשר להתרשם שמבחינתו החקירה הסתיימה עוד ביום שבו היא החלה. וכמוהו גם ראש האגף לחקירות ומודיעין היוצא, יואב סגלוביץ', איש מפלגתו של יאיר לפיד, שלא נשמע ממש אובייקטיבי; מה שמעיד שגם לקצינים בכירים יש אג’נדה פוליטית שפורצת החוצה רק לאחר פרישתם, ואת זה חייבים לזכור.
ולכן אני אומר לכל הפרשנים מטעם, כמו גם למפכ”ל ולמדליפים “המעורים בפרטי החקירה” - זה לא נראה כמו חקירה, אלא יותר כמו מסע ציד שמזכיר לי תקופות אפלות בתולדות הארץ הזאת.
איני רוצה להרבות בדוגמאות, אבל מה שקורה עכשיו דומה למה שעשה, בזמנו, מחנה השמאל, שנחרד מעליית כוחו של הציבור שאינו נמנה עם שורותיו, לזאב ז’בוטינסקי, לאחר רצח חיים ארלוזורוב. בסופו של דבר, זה לא צלח אז, ואין כל סיכוי שהפעם מזימתו של הזרם האנכרוניסטי הזה תעלה יפה.
ולפי שעה, אין לדעת אם מי שיעמוד הפעם בפרץ כדי למנוע את מה שקרה אז יהיה היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה או בית המשפט או גורם שפוי אחר, אבל זה צריך לקרות בנקודה כלשהי.
התרעות פיקוד העורף