כמעט ארבע שעות מלאות, נצחיות, כשבאמצע שתי הפסקות שחלפו כהרף עין, ארכה האופרה שבה צפיתי בשישי האחרון. אבי נהג לצטט את ישעיהו ליבוביץ' וללעוג לאהבתי לכדורגל ולקבוע שזה בלתי צפי. 22 חוליגנים הבועטים בכדור, זה כל הסיפור, נטען. ואני משיב שגברים ונשים המייללים בשפות זרות במשך ארבע שעות, כשברקע עלילה שהקשר בינה ובין ההיגיון הוא מקרי בלבד, כשאת הכל עוטפת רמת משחק של טלנובלה טורקית, זה שווה את הזמן?

ואבקש שלא תזלזלו ותזעקו שאני בור ואהבל. יש לי גישה לא רעה לתחום. במהלך חיי צפיתי בעשרות אופרות. חינם. צברתי רזומה מרשים. בן הזוג של אחותו של אחד מחבריי הטובים (זו לא שנינה, אלא האמת) היה מקומבן באופרה הישראלית, וכך שנים ארוכות התפלחתי לפרמיירות על בסיס מקום פנוי וזריזות רגליים.

במהלך הקריירה כגנב תרבות צפיתי במיטב היצירות שהוצגו במשכן לאמנויות הבמה. "יבגני אונייגין", "טורנדוט", "הספר מסביליה" ומה שלא תרצו. אם זה רץ, ראיתי. ולא הגעתי כאחד העם. חלילה וחס. בזמנו הייתי סטודנט שקדן לתיאטרון ובמסורת סטניסלבסקי, סטלה אדלר והסטודיו למשחק, כיבדתי את הבמה והיצירה ולפני הצפייה התכוננתי כיאות לאירוע. קראתי, למדתי והעמסתי הסברים מפליגים על אותה האופרה שאליה תכננתי להתגנב. שלטתי בשמות הזמרים, בכישורי המנצחים ובהבדלים שבין היוצרים.



ועדיין, היצירות ללא הקץ גמרו אותי. הסבר קצר למי שטרם חווה זאת על בשרו: לאופרה נכנסים צעירים ויוצאים קשישים. לדעתי, רשומים לא מעט מקרים שבהם חלק מהקהל נפטר בזמן המערכות הסופיות. מעשית, רק משום שהצופים מסביב שילמו מחירי בית מרקחת עבור הכרטיסים ואני נכנסתי באופן חופשי, המשכתי לפקוד את המקום. בכל פעם שסיימתי אופרה שלמה הרגשתי שאני גונב היישר מכיסי השמנה והסולתה של האלפיון העליון. דפקתי את טייקוני המשק. זה עשה לי טוב. למרבה הצער, אותה אחות רחמנייה שעסקה בהברחת מהגר לא חוקי שכמותי לתוך לב הממסד עזבה את ארצנו לטובת מדינה מרוחקת, ואני נותרתי ללא כרטיס ונטול אפשרות נקם במליינים.

בשבוע האחרון חזרתי לזירת הפשע כדי לצפות ב"פאוסט" של גונו. על הכרטיסים האלה שולם מחיר מלא. אביה של זוגתי הזמין אותנו. לכן, היחס שלי היה אחר. הרגשתי שאני חייב ליהנות. מישהו שבר קופת גמל. נפטרתי מהציניות ומהביקורתיות והתכוננתי לשקוע בעולם של צלילים, תפאורה מדהימה ואלגנטיות.

פאוסט מאז ומעולם היה אהוב עלי. והשיא הגיע ביצירתו של גתה. אאמלק לכם את הגרסה שלו לסיפור. אחרי הימור קטן שנערך בשמיים השטן פוגש בפאוסט, מלומד וידען ומציע לו עסקה מוכרת: אתה תקבל ממני כל שתחפוץ בו כאן, על פני האדמה, אבל בעולם הבא אתה שלי ולנצח. בקיצור, פה אני עובד בשבילך ושם תעבוד בשבילי, והזמן בגיהינום, חבוב, טיפה'לה יותר ארוך. לא פייר, אבל מפיסטו הוא לא פראייר. בפרשנות מודרנית נאמר שמדובר בעסקת משכנתה אפלה. זכה מיד במלוא צרכייך כשם שכל בנק ממוצע נותן, ובתמורה תהיה משועבד עד שהגברת השמנה תשיר. ובסוף, אגב, היא תמיד שרה.

פאוסט מסכים ודורש שאדון האופל יספק לו רגע אחד של קיום עילאי בעבור נשמתו. זהו החלק הראשון של גתה. בשני, פאוסט נדלק על גברת צעירה ולוהטת, ואל דיאבלו, כגרסת טינדר אכזרית, מנסה לסדר לו את העניינים, תוך קיצוץ נשמות על הדרך. למרבה הצער, הכל מסתבך בעלילה שכאילו נשלפה מערוץ ויוה. את ההמשך קראו בעצמכם. באופרה גונו הוסיף מוזיקה מצוינת לחלק מהעלילה, והיצירה הפכה לאלמותית.

אחרי שתמו ארבע השעות וכמה מהצופים התעוררו לקול תשואות הקהל תוך כדי שבירת אגן, הרהרתי מעט בשטן ובקשר שפיתחתי איתו במהלך השנים. אני מודה שניסיתי בשלבים מסוימים בחיים, כמו פאוסט, להציע לו מיני עסקאות. בתחילה: "נשמתי תמורת הגשמת כל חלומותיי". הוא כנראה לא אהב את הדרישה, וכפוליטיקאי מיומן לפני חקירה לא הכחיש ולא אישר. משלא נעניתי, ירדתי במחיר: "נשמתי תמורת אהבה". גם זה לא הניב שוב פרי. התפשרתי עוד: "נשמתי תמורת ג'וב טוב", מה שאפילו חבר כנסת ממולח או יושב ראש ועד עובדי חברת החשמל יכול להציע. השתיקה נמשכה. הייתי כל כך נואש לשמוע ממנו שאפילו זרקתי את ההצעה "נשמתי תמורת לא לעבור עקירה אצל רופא השיניים". הנתק לא הופר. אין דיל. התחלתי להרהר. ואולי השטן הוא לא מוחשי וסך הכל מדובר בהמחזת הרוע הפנימי והבלתי נשלט בנשמותינו (אני יודע, זה טור פילוסופי. תתמודדו)? ייתכן.

ומה אם אשמדאי מגולם בדברים הגורליים שמעכירים את חיינו ומשבשים אותם, כגון כישלון מקצועי ואהבה נכזבת? ובמקום להבין שאנחנו אשמים בשפל האישי, נוח לנו להאשים גורם חיצוני ומרושע שכלל אינו קיים. אבל חביב עלי מכל ההסבר הקטנוני: לפי תפיסה זו, הסיטרא אחרא מתבטא בכשלים הקטנים שמטריפים אותנו ומחריבים את שלוותנו: ריח הכורכום הנורא שלא עוזב את הבית מאז שזוגתי הכינה חזה עוף מתובל, ניחוח הנאד שמסרב לנטוש את המזרן החדש, דוח חנייה שהפך לקנס מפלצתי, השכנה בבניין שעושה שיעורי פיתוח קול כבר ארבע שנים ברצף, גשם ביום לא מתאים וצלם שמחריב את הפריים בראיון חשוב.

סליחה. אולי הפרזתי בקשקושים. מצד שני, אם היצירה של גונו גרמה לי להגג בזה, אז הנה לכם אופרה שעשתה את עבודתה היטב.