יגאל סרנה נמנה עם קבוצה לא קטנה של עיתונאים, שנראה שהאג’נדה הפוליטית שלהם מעבירה אותם על דעתם. הם יודעים שבעיתונים שבהם הם עובדים ומקבלים את שכרם לא יפרסמו את מה שיש להם להגיד בגלל מערכת הפיקוח ההדוקה המתקיימת שם, ולכן הם פונים לערוצים אלטרנטיביים. שם, להערכתם, הם יכולים לפרסם באין מפריע גם מה שנראה כמו דברי שקר בוטים או “עובדות” שלא היו ולא נבראו, ולעשות אותם בסיס למרכולתם האנרכיסטית.
עד עכשיו זה עבד, לכאורה, אבל כעת יש סיכוי שגם דרך זו, העוקפת, כביכול, מגבלות לגיטימיות, עומדת להיסגר - וטוב שכך. כבר קצה הנפש מההפקרות ששררה ברשתות החברתיות - שם “גנוב” למשהו שיכול היה להיות יפה ופורה ומהנה - לטובת אנרכיה תקשורתית.
משום מה נדמה היה לסרנה, והוא רחוק מלהיות העיתונאי היחיד הפועל כך, שב”דף שלו” הוא פטור מהחובה לשמור על כבודו של האחר. וזה רחוק מלהיות נכון. הזכות לחופש הביטוי נעצרת במקום שבו נפגעת זכותו של אדם לשמו הטוב. לשם כך, אגב, ההגנה המרכזית שנקבעה בחוק איסור לשון הרע מדברת על האמת בפרסום ועל העניין הציבורי שיש בפרסום הזה.
כלומר, אם אין אמת בפרסום, דבר לא יעזור למפרסם, והוא ייאלץ לשאת בתוצאות. אין עניין לציבור בפרסום דברי שקר, וחבל שעיתונאים מסוגו של סרנה לא הפנימו את זה. השנאה לנושא משרה אינה מכשירה כל פרסום. ביקורת - כן; פרסום עובדות שנראה שאין בהן אמת - לעולם לא.
ובצדק קבע השופט השומע את התביעה שהוגשה נגד סרנה שהוא לא ייכנס לכל “פרשייה” אחרת – לבד מזאת שמפורשת בכתב התביעה. דומה הדבר לאישומו של אדם באינוס אישה. עברה או תחומי עיסוקה אינם יכולים לשמש הגנה בידי מי שיושב על ספסל הנאשמים. לכן גם לא יכולה הייתה להישמע טענתו של סרנה שבעבר הוא כבר פרסם דברים חמורים יותר על נתניהו - ללא תגובה; או שחבריו לדעה עושים את אותו
הדבר כבר שנים רבות באין מפגיע. החוק אינו מכיר ב”הגנות” מן הסוג הזה. ומשום כך, אני שואל את עצמי, מדוע סבורים במחנה שסרנה נמנה עם חבריו הבולטים, שאם יחזרו על דבר שקר הרבה מאוד פעמים, הציבור ייענה לבסוף – ויחזור לבחור בדרך פוליטית שאין בה כל ממש. גם במשטרים הכי אפלים, בחשוכות שבמדינות, כבר למדו ששקרים אינם מסייעים בידי השלטונות. וזאת, משום שאלה, כמו מים שזורמים מתחת לפני השטח, סופם שהם פורצים החוצה.
סרנה בוודאי מכיר את התורה הזאת, ולכן הוא בחר במסלול שניסה לעקוף את מערכת הבקרה המשפטית המצויה בכל עיתון. אבל הוא טעה בעניין הזה. הזירה שבה הוא בחר כבר אינה ל”חברים” בלבד, ומשום כך השפעתה הפוגענית אינה נופלת מזאת של עיתון הנמכר בקיוסקים.
ובעניין זה חשוב להזכיר למי שמייצג את סרנה שאין כל טעם להביא דוגמאות ממרחקים. גם בארצות הברית כבר נקבע שזכותו של איש ציבור לשמו הטוב אינה נופלת מזכותו של אדם פרטי, ושאין להתייחס אליו כאל מי שעורו “עבה יותר”.
וסרנה יכול רק להתברך על שהתביעה נגדו אינה מתבררת בפני חבר מושבעים. שם הוא היה מקבל סטירה חזקה הרבה יותר מזאת שהוא צפוי לקבל בישראל.