הפעם אדון ברעיון אזורי נוסף שקנה לו לבבות בישראל: ברית/הסדרי ביטחון עם המדינות הסוניות המתונות מול האיום האיראני המשותף. רווחת גם הגישה המשולבת, דהיינו: נעשה שלום עם הפלסטינים בעזרת המדינות הסוניות המתונות, ואז לא רק שנגיע להסדרי שלום עם סעודיה ומדינות המפרץ (כי עם מצרים וירדן יש לנו כבר שלום), אלא גם נוכל ליצור עמן ברית צבאית נגד האויב האיראני.
ובכן, ברור שאיראן היא האויב העיקרי שלנו, וברור שאיראן היא האויב העיקרי של סעודיה ומדינות המפרץ, ובנושא זה האינטרס שלנו זהה לשלהן: לבלום את איראן וגרורותיה. זה שלישראל צריך להיות אינטרס לקיים דיאלוג ביטחוני שקט עם סעודיה וגרורותיה, זה ברור; ודומני שגם לסעודים צריך להיות אינטרס להסתייע בישראל בצורות שונות, מתחת לשולחן. אבל צריך להבין שמצויים פערים מהותיים בין המציאות הביטחונית שבה מצויה סעודיה ובין המציאות שבה מצויה ישראל בהקשר לאיראן. ואלו פערים המציבים, לדעתי, מגבלות בשיתוף פעולה ביטחוני מקיף, ובוודאי שיתוף גלוי, בינינו לבין סעודיה.
ראשית, האיום האיראני הנוכחי על סעודיה הוא בעיקרו איום של חתרנות פנימית להפלת המשטר הסעודי, בעיקר במזרח סעודיה לחופי המפרץ הפרסי, שם מצויה אוכלוסייה שיעית גדולה; ובבד בבד יש לחץ צבאי על סעודיה מתימן, בעיקר בידי הגורם החות'י השיעי. איום הגרעין האיראני הוא לטווח ארוך. מבחינת מדינת ישראל, אין שום איום חתרנות איראני. האיום האפשרי הקרוב הוא איום צבאי של טרור וירי אש מרמת הגולן באמצעות גרורותיה, והאיום הרחוק יותר הוא כמובן האיום הגרעיני. חיזבאללה מלבנון הוא למעשה האיום האיראני הקבוע.
שנית, ההתמודדות בין סעודיה (ומצרים, ירדן ונסיכויות המפרץ) ובין איראן היא התמודדות מדינית ודתית, מאבק עתיק יומין בין הסונים לשיעים; מאבק שבו איראן, מאז תחילת המאה ה־16, הפכה למדינה השיעית הגדולה, שניהלה במשך כ־300 שנה מאבקי כוח מול האימפריה העותמאנית הסונית. המאבק הדתי־תרבותי־מדיני הזה הוא כיום הצרה הגדולה של האזור. האם ישראל צריכה להכניס עצמה בגלוי למאבק הזה? מה, היא מדינה סונית?
התרעות פיקוד העורף