יאיר גרבוז הוא איש טוב. יש לו דעות מאוד נחרצות לגבי מי שלא נמצא במחנה שלו, וזה בסדר גמור. מותר לו גם לחשוב, כמו דודו טופז בזמנו, שרק מי שחושב כמוהו מותר לו לאחוז במוסרות השלטון. וגם עם זה אין לי בעיה. כל עוד הוא אינו כופר בזכותם של אלה שהוא סולד מפניהם להשתתף בבחירות למוסדות השלטון - גם אני איני כופר בזכותו לומר דברים מבחילים.
השתתפתי, כצופה סקרן, בהפגנה שנערכה בכיכר מלכי ישראל - כך היא נקראה פעם - שבמהלכה צקצק דודו טופז בלשונו “וקבע” שכל השין־גימלים נמצאים במצודת זאב, בעוד שבכיכר התכנסו כל “מפקדי החטיבות והגדודים”. וזאת לא הייתה פליטת פה. הוא באמת חשב כך, וגם כל אלה שצהלו למשמע הדברים נראו מאוד משוכנעים ש”המחנה שלהם” צריך להמשיך ולשלוט לעולמי עולמים. למחרת, באותו מקום, מנחם בגין השיב לדודו טופז מנה אחת אפיים, בנוכחות מאות אלפים, ואני בתוכם, ואחרי יומיים־שלושה שוב ניצחו “השין־גימלים” בקלפי. מה שגורם לי לחשוב, בכל פעם מחדש, שכל עוד יהיו בקרב המחנה שפעם היה ממחדשי הלאומיות של העם היהודי אנשים מעוותי מחשבה, כמו טופז או גרבוז, לא תהיה למחנה השפוי, הרציונלי, זה שאינו שוגה באשליות או הוזה בהקיץ, כל בעיה לזכות בבחירות.
הדברים הם פשוטים, ולכן איני מבין כיצד אנשים שאינם טיפשים לא מבינים שהדרך להתמודד עם “המחנה” האחר אינה עוברת דרך הניסיון לבזות אותו או להציגו כחסר בינה או כשוגה באמונות תפלות. אבל, כאמור, אני מוכן להילחם על זכותו של גרבוז לומר את אשר על לבו. וגם לכנות אותי, ואת שכמותי, בכינויי גנאי; עם זאת, איני מוכן שהדברים יקבלו לגיטימציה בדרך של הענקת פרס לפעילות האמנותית שלו. עד כאן; גם לטולרנטיות של הרוב צריכים להיות גבולות.
ואני יודע שבמחנה שגרבוז נמנה עם מובילי הדעה שבקרבו מזילים דמעות תנין. שם מאוד זועמים על סירובו של שר החינוך לקבל את ההמלצה של הוועדה שמורכבת, על פי רוב, מבני דמותו של גרבוז, כדרכן של הוועדות הללו, שנשלטות מאז ומתמיד בידי נציגיו של מיעוט ההולך ונעלם. ואני לא רואה בסירוב הזה מעין סתימת פיות.
טוב שחבריו של גרבוז ילמדו שיש מחיר לטיפשותם
איש לא אוסר על גרבוז להמשיך בדרכו שלו; נפתלי בנט רק אינו רוצה שאת סדר היום הציבורי ימשיכו להכתיב בני אותו פלג, שכבר שנים רבות אינם נמצאים ליד הגה השלטון. ואיני רואה בכך כל בעיה; ההחלטה להתחיל לנפץ את המונופול של קבוצה מסוימת במוקדי ההשפעה השונים אינה אנטי־דמוקרטית. היא רק באה לתת ביטוי לדעה האחרת. וטוב שחבריו של גרבוז ילמדו שיש מחיר לטיפשותם. הם לא יכולים להמשיך להלך עלינו אימים, תוך שהם מנופפים בשוט “הפגיעה בחופש הביטוי”. מותר לכל אחד להתבטא בחופשיות, ללא חשש, וגם לצעוק בכיכר העיר של”מנשקי הקמעות” אין בכלל זכות להביע את דעתם ביום הבוחר, אולם הם אינם רשאים לתבוע, בה בעת, שאלה שהם ביזו, ינשקו את כף ידם.
החלוקה של המשאבים הלאומיים, של הכסף שנמצא בקרנות הציבוריות, צריכה להתנהל באורח פרופורציונלי. ועוד דבר: אי אפשר לירוק לתוך הבאר שאחר כך מבקשים לשאוב ממנה מי שתייה. לערכים שלאורם קמה מדינת ישראל יש חשיבות שאינה נופלת מזו שיש, אולי, בתורה הניהיליסטית שגרבוז דוגל בה.