ונניח, רק נניח לרגע שהיה. אז מה? נניח שאישה אחת רבה עם גבר אחד, ונניח שבמסגרת אותו הריב היא אומרת לו שהיא לא מסוגלת לראות אותו יותר ושולחת אותו לישון בסלון, או, כמו שהיה או לא, לעזוב מיד את הרכב. נניח שהיה, אז מה? יניחו לרגע הקוראים הנבונים את העיתון מידיהם וינסו למנות בלב כמה פעמים בחיי נישואיהם אירע להם כדבר הזה: ריב, לא חשוב על מה, שהתפתח לחילופי האשמות, הטחת מילים קשות, לפעמים עלבונות, ונגמר בזה שאתה או את לא רוצים לראות אותו או אותה יותר בחיים - או לפחות במשך שעתיים. יניחו הנמצאים במערכת זוגית מחייבת את ידם על לוח לבם ויישבעו שדבר כזה לא קרה להם מעולם.
המדור הזה, מתוקף ד' אמותיו, ממעט לעסוק בנושאים שנמצאים בעמודים הקדמיים של העיתון, אבל מה קורה כשנושאים כמו יחסים וזוגיות פולשים, באדיבות משפט דיבה כלשהו, היישר אל הכותרות? או אז צריך אדם הגון להודות שלא היה צריך כאן שום משפט כדי לקבוע שמדובר במעשה שהשאלה אם הוא חוקי או לא היא משנית, כי מה שקורה בין בני זוג בתוך ביתם, קל וחומר במכוניתם, הוא עניינם הפרטי בלבד.
"הו לא", מיהרו לטעון אחדים מאז התפוצצה הפרשה, "אתה לא מבין, יש פה פגיעה בנוהלי האבטחה!", הטיפו בקול של קצין בטיחות זועף, כאילו מה שקומם אותם בכל הסיפור המומצא, המוגזם או הסביר הזה הוא שלרגע אחד "הופקר" ביטחונו של ראש הממשלה (אגב, גם ההיתלות שלו בתירוץ דומה כעילה להגשת התביעה, סובלת בדיוק מאותה צדקנות מעושה).
בואו נודה שלא דאגה יתרה לנוהלי אבטחת אישים הייתה כאן, גם לא חשש לגורלו של גבר "לא צעיר" (כלשון הפוסט) שעמד או לא עמד לרגע, נבוך, מחוץ לרכבו. לא צריך הורים מהמעברה וצלקות של קיפוח כדי לסלוד מאותם אינטלקטואלים חמצמצים, אנשים–חושבים בעיני עצמם שהפכו עניין כה שולי למשהו שיש להעלות אותו על ראש שמחתנו. לא צריך להיות ימני/דתי/מזרחי (בחרו כל סטריאוטיפ שנראה לכם) כדי לסלוד ממה שנתפס בעיני רבים כמהות ה"שמאל".
בוא נאמר שאם בשמועות עסקינן, אתם מוזמנים לשאול כתבים פוליטיים ותיקים על כמה אירועים מביכים בהרבה מריב בתוך מכונית. כאן אני נדרש שוב לדמיון שלכם: דמיינו בבקשה את הזוגיות הפרטית שלכם, על עליותיה ומורדותיה, נמצאת תחת העין הציבורית 24/7: האם כל מה שעשיתם זה לזו ברגע של חולשה היה גורם לכם להיראות טוב בתקשורת? האם לא קרה לכם מעולם שעצרתם את הרכב בחמת זעם בשולי הדרך והבהרתם ליושבים בתוכו, עצמכם ובשרכם - שעוד מילה אחת והם הולכים הביתה ברגל?
הטרגדיה בעיני אינה מה שיעולל משפט הדיבה הזה לדימויה של התקשורת הישראלית, אלא בכך שהאירוע הוא עוד ביטוי לשיח העיוור שהשתלט עלינו: קודם תגיד לי אם אתה ימין או שמאל - ואז אומר לך מה אני חושב עליך. איני חשוד בחיבה יתרה לראש הממשלה או למדיניותו. אני לא מחבב אותו מפני שאני חושב שהאובססיה שלו לשלטון מעוורת את עיניו, שטובתו שלו קודמת בעיניו לטובת ארצו–ארצי ועמו–עמי. אני בז לו על שהקיף את עצמו בחבורה של טיפוסים רדודים, שאחת מהם מתגאה בכך שאינה קוראת צ'כוב, ואחר מתפאר בכך שלא קרא ספר כבר יותר מעשר שנים. כמי שגדל מוקף בספרים, הייתי מצפה ממנו שיזדעזע, שיתנער, אבל הוא מצדו בטוח שכולנו מטומטמים ואני חושב שמותר לי לא לחבב את מי שסבור שאני מטומטם.
ואחרי שאמרתי את כל זה: כשיושב ראש הממשלה בטרקלינו של נשיא ארצות הברית הנבחר, במה שנראה יותר כמו מפגש בין שני זוגות חברים מאשר פגישה מדינית, אני חושב על כך שאי־שם באחת המדינות שלא מתות עלינו, יושב לו מול הטלוויזיה מישהו שאומר לעצמו: "בוא'נה, אל–יאהוד האלה מחוברים חזק כל כך לאמריקה" ומחליט שלא להשקיע יותר, לפי שעה, אנרגיה בניסיונות לפגוע בנו. ברגע שכזה מוכרח יהודי להיות יותר אוהב ישראל מאשר עוין נתניהו.
אלא שמי שהשנאה העבירה אותו על דעתו, מביט באותן תמונות ונעצב כמו מי שרואה את הקבוצה השנואה עליו זוכה בצ'מפיונס ליג. לכן אני לא זקוק להכרעתו של בית הדין: נושאים שבין בני זוג הם עניינם הפרטי בלבד - ומי שמנהל מאבק פוליטי אידיאולוגי בכלים קלוקלים, רק מפני שהוא לא אוהב את ראש הממשלה, מאבד את הזכות למחות (בצדק!) נגד דמגוגים זולים שמסיתים נגדו רק כי הוא "שמאל". בתווך, בין אלה לאלה, נמצא רוב הציבור שמביט בדאגה איך הוויכוח החשוב שצריך להתנהל כאן, נצבע בצבעים עזים של שנאה. שנאת אחים, שנאת חינם.