על אף התקיפה האמריקאית בסוריה, נראה שמדיניות “העומדים מהצד” נמשכת גם הפעם, בדיוק כמו בימים האפלים ההם: בני אדם ברחבי העולם קוראים על הזוועות, מצקצקים בלשונם והופכים דף. האם ייתכן שהיום, בתקופה של תקשורת כה מתקדמת שבה אפשר לראות מה קורה בכל מקום בעולם, עדיין יכולים רודנים למיניהם לפגוע באזרחיהם כאוות נפשם, בעוד רוב מנהיגי העולם מושכים בכתפיהם ונמנעים מלהתערב בשל אינטרסים או בשל חוסר רצון להסתבך? ואילו מנהיגים כמו פוטין הרוסי מחככים ידיהם בהנאה כי המצב הנורא הזה תורם להרחבת האינטרסים שלהם במזרח התיכון?
וכך אנו עדים למעשיו של רודן צמא דם, בשאר אסד, הטובח בכל אמצעי הנמצא בידיו באזרחים שלו, ובעיקר בחלשים שבהם, שאינם מסוגלים להתגונן. מיליוני סורים שברחו מארצם חיים היום חיי פליטות ברחבי אירופה, וכחצי מיליון מבני העם הסורי - אנשים שחיו, הקימו משפחות, למדו באוניברסיטאות ועסקו במקצועות שונים, ככל בני האדם ברחבי העולם – נרצחו בצורות שונות ומשונות, והסוף עוד לא נראה באופק.
ואנו במדינת ישראל, המדינה שקלטה את הורינו, ניצולי השואה, והעניקה להם חיי חופש וכבוד, המדינה שזוכרת יום־יום את נספי השואה ואת קורבנותיה, המדינה שמחנכת את תלמידיה על ערכי מוסר שנגזרים גם מהשואה ושוקדת על חיזוק כוחה כדי ששואה כזו לא תקרה שוב - איך אנחנו צריכים להגיב על מעשי הזוועה בסוריה? אומנם אנחנו מהיחידים בעולם שמטפלים בפצועים הסורים, שהם בעצם אויבינו, אך האם זה מספיק?
כבני העם היהודי, שזכה לעצמאותו לאחר שאיבד שישה מיליון מבני עמו, עלינו להבין כי אסור לנו לשתוק ולעבור לסדר היום. עלינו להפנים כי רודנים מחריפים את צעדיהם כשהם מבינים שלעולם לא אכפת, בדיוק כמו שקרה במלחמת העולם השנייה. עלינו להמשיך ולזעוק ולמחות מעל כל במה, בינלאומית או מקומית, על המתחולל בסוריה, כפי שעושים חלק ממנהיגינו בימים האחרונים, ולדרוש מהעולם המערבי ומארצות הברית, מדי יום ביומו, שלא להסתפק בפעילות חד־פעמית, אלא לעשות הכל כדי למגר את הזוועה הזאת ולפעול להבאת אסד וחבר מרעיו אל בית הדין של העולם הנאור, כדי שייתן את הדין על מעשיו הנפשעים. בכך נסייע להחזיר את התקווה לעולם טוב יותר.
התרעות פיקוד העורף