ההגנה על חופש הביטוי מעלה שאלות אתיות שונות, המנסות להגדיר את הגבולות שלו. הגבולות שנקבעו מצד החוק נוגעים לתוכן. חופש הביטוי אינו חופש השיסוי ואינו החופש להוצאת דיבה. מצד הנורמות, כחוק שאינו כתוב, הטילה על עצמה העיתונות סייגים בהתנדבות, שאף הם נועדו להגביל מרצון את חופש הביטוי. מגבלה כזו היא ההחלטה לא לספק את הבמה התקשורתית לאישים מסוימים שהנם בבחינת פרסונה נון גרטה. 

כך, למשל, נמנעת הבמה התקשורתית מיגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין. אף שדמותו מרתקת ודבריו עשויים למכור עיתונים, מניחים לו לשקוע בעולם הנשייה. כך, להבדיל, נמנעה בעבר הבמה מאישים כמו הרב כהנא, כדי שלא יוכל להשמיע את דעותיו ברבים. 



אך ראו זה פלא, מעולם לא נמנעה הבמה התקשורתית מאנשי שמאל קיצוניים, מאנטישמים, ממכחישי שואה, מאויבים המאיימים להשמיד את ישראל ומשוללי אופיה היהודי של המדינה. התקשורת משמאל - שהיא עדיין רוב התקשורת - סגדה למי שכינה את חיילי צה"ל יודו־נאצים, והעניקה במה ביד רחבה לעזמי בשארה וליוצאי חלציו האידיאולוגים. כל אלו נהנים מחסינות. 

משום מה הסייגים העיתונאיים בישראל מקבלים תוקף מוסרי כאשר הם מגבילים דוברים קיצוניים של הימין, בשמה של הדמוקרטיה המתגוננת. כאשר מדובר בדוברים קיצוניים של השמאל, גדרות התוכן מגלות גמישות יוצאת דופן. הגדרות תמיד זזות מעט שמאלה כדי להכיל במסגרת חופש הביטוי הלגיטימי התבטאויות גזעניות, אנטי־דתיות פוגעניות ואפילו אנטישמיות. כמו למשל המאמר של יוסי קליין בעיתון "הארץ", שבו טען כי "הדתיים הלאומיים מסוכנים יותר מהחיזבאללה... את הערבים אפשר להרוג, אותם לא". 

***

התופעה הזאת מאפיינת לא רק את התקשורת הישראלית. גם ה"ניו יורק טיימס", עיתון איכותי התומך בנדכאים ובמקופחים, מבין ללבם של אויבי ארצו. אבל אני מניח שאפילו "הטיימס" לא היה נותן במה לאדולף היטלר, ואם היה נותן לו במה, לפחות לא היה מציג אותו כא. היטלר, צייר. כעיתון ניו יורקי אפשר להעריך די בבטחה שהוא היה מוותר אפילו על מאמר מפרי עטו של אוסמה בן לאדן לעמוד הדעות שלו והיה נמנע מלהציג אותו כאיש דת פופולרי. לעומת זאת, דבר  לא הפריע לו להעניק במה ל"פרלמנטר", מרואן ברגותי.  

להנחת הסלב המוענקת לרוצח ברגותי יש הסבר פוליטי ברור, שהרי רק לכאורה בא המאמר להסביר ולשרת את שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים המסכנים הפלסטינים. בפועל, המצב הפוך. השביתה באה לעולם כדי ליצור תשתית לפרסום מאמר מפרי עטו של ברגותי בבמה היוקרתית הזאת. כל בר דעת מבין ששביתת הרעב ההפגנתית המונהגת על ידו הנה חסרת כל הצדקה עניינית. אפילו ב"ניו יורק טיימס" יודעים היטב שעל הסקאלה בין כלא אמריקאי לבין מלון "וולדורף אסטוריה" בניו יורק, התנאים בבית הכלא הישראלי של ברגותי וחבריו לפיגועי הטרור הרצחניים קרובים יותר לאחרון מאשר לראשון. מי שלא מאמין, שישאל את ג'ונתן פולארד.  

המאמר הלא מקרי הזה שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס", שופרו הלא רשמי של משרד החוץ האמריקאי, הנו חלק מפעילות תת־קרקעית, אך ענפה ואינטנסיבית, של מגעים לקראת חידוש עונת הפעילות המדינית. בהקשר הזה התקשורת מסוגלת להכשיר כל שרץ. לא ברור אם המטרה בהעלאתו באוב של ברגותי היא לנשוף בעורפו של אבו מאזן ולדרבנו לקדם הסכם עם ישראל, או שבמבט צופה פני עתיד בונים ליו"ר הרשות הנוכחי אלטרנטיבה כאן ועכשיו, בהנחה שמעשי הרצח שבהם הורשע וישיבתו בכלא הישראלי וגם המהומות שהוא מחולל בימים אלה, יהפכו אותו למקובל גם על חמאס בעזה.

אלא שזה כרגע לא הנושא. לענייננו, מטריד באיזו קלות, לצורך קידום פרויקט שתי המדינות אצל הנשיא החדש, שולפים שוב אנשי ברק אובמה במשרד החוץ האמריקאי מהבוידעם את ההשוואה המכובסת והכוזבת של ברגותי עם הנשיא הדרום אפריקאי נלסון מנדלה. ההשוואה הזו בעיקר מבזה את מנדלה ולכן מקוממת. איך הם מעיזים להעלות על דל השפתיים את שמו של הטרוריסט הנתעב הזה, ברגותי, שהורשע במעשי רצח של נשים וילדים חפים מפשע, יחד עם שמו של חתן פרס נובל לשלום, האיש הגדול והמוסרי נלסון מנדלה? איך קרה שברגותי, מעין בן לאדן תוצרת המזרח התיכון, זכה לקבל במה יוקרתית ואיתרוג למרות פשעיו האיומים?  

לזה יש תשובה אחת: חופש הביטוי, כמו אמות מוסר אחרות, מתגמש מאוד בעיתונות משמאל, שאינה מצליחה להציב מראה מול עצמה ולהוקיע תופעות כמו יוסי קליין. מה שמשותף לעיתון "הארץ" ול"ניו יורק טיימס" הוא מכונת הכביסה הענקית הפועלת לצד מכבשי הדפוס, ומאפשרת להם לפעול כשהם חפים מכל ביקורת עצמית, מכל חשבון נפש מוסרי ומתוך מוסר כפול עד להשחית.

tguvot@maariv.co.il



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.