אתמול והיום מציין העולם את אחד הימים החשובים בהיסטוריה המודרנית ואחד הימים החשובים ביותר לעם היהודי ולמדינת ישראל - יום הניצחון על גרמניה הנאצית. בלי הניצחון הגדול הזה, מדינת ישראל לא הייתה קמה, ורוב יהודי העולם, בהם יהודי אירופה וברית המועצות, כמו גם יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל, היו עלולים להימחק.

הזיכרון היהודי של מלחמת העולם השנייה מתרכז כמעט לחלוטין בהנצחת השואה, אולם מלחמת העולם השנייה לא הייתה רק סיפור של קורבן יהודי. זהו גם סיפור של ניצחון וגבורה. במקרים רבים שיעור היהודים הלוחמים בצבאות השונים היה גדול משיעור היהודים בקרב האוכלוסייה. כמיליון וחצי יהודים נלחמו בקואליציה האנטי־נאצית. כ־500 אלף חיילים יהודים נלחמו בשורות הצבא האדום וכ־120 אלף מתוכם נהרגו בקרבות בעת מילוי תפקידם, בהם 80 אלף שנרצחו כשבויים בשבי גרמני. למעלה מ־160 אלף חיילים יהודים זכו לאותות הוקרה בכל דרגי הפיקוד ולמעלה מ־150 הפכו ל"גיבורי ברית המועצות" - האות הגבוה ביותר שהוענק לחיילים בצבא האדום. גם היישוב הארצישראלי השתתף בניצחון הזה, כמו גם מאות אלפי יהודים שהצליחו לשרוד את השואה והמלחמה הארורה והארוכה הזאת. השבוע אף קיבלו הווטרנים, ותיקי מלחמת העולם השנייה, תעודת הוקרה בכנס השנתי של ג'רוזלם פוסט שהתקיים בניו יורק.

לנוכח זאת, כל שנה אני שואל את עצמי: מדוע בישראל לא חוגגים את הניצחון הזה? מלבד החגיגות בקרב יהודים יוצאי ברית המועצות, שהביאו איתם את קדושת היום הזה, אנחנו לא רואים בתקשורת ובחברה הישראלית עיסוק רחב בניצחון האדיר הזה. רק לפני זמן קצר עסקנו בשואה, בסבל שהמלחמה הזאת גרמה לעמנו ובאלו ששרדו. אבל הם לא שרדו כי הנאצים החליטו לשחרר אותם, אלא כי צבאות בעלות הברית, ובראשם הצבא האדום, ניצחו אותם.



לא צדק, אינטרסים

אך תמיהתי אינה עוצרת רק בניצחון הזה. אנחנו ממעיטים לחגוג גם ניצחונות נוספים. אנחנו אפילו ממעיטים להשתמש במילה "ניצחון". הרי גם חג החנוכה, חג הפורים, חג הפסח ויום העצמאות הם חגיגות ניצחון. השנה אנחנו חוגגים 50 שנה לאיחוד ירושלים. יש ויכוח אם זה איחוד או שחרור או כיבוש. אבל לפני הכל אי אפשר להכחיש שזה היה ניצחון אדיר. הניצחון במלחמת ששת הימים היה אירוע שאיחד יהודים בכל העולם, שהוביל למאבק יהודי ברית המועצות לעלות ארצה, שהעלה את מורל המדינה הצעירה וגם תרם באופן מובהק למעמדה הבינלאומי. אחרי הניצחון התחילו לכבד את ישראל בעולם ולהתחשב בה.

לאורך כל ההיסטוריה האנושית מה שחיזק את המעמד הבינלאומי של האומות היו ניצחונות צבאיים וכלכליים. בוודאי לא צדק או הסברה של צדק. הזירה הבינלאומית אינה זירה של צדק, אלא של אינטרסים. הבריטים והצרפתים בוודאי לא צדקו במסעות הכיבוש והביזה שלהם באפריקה, באסיה ובמזרח התיכון. כך גם ספרד, הולנד, איטליה ועוד. גם הגרמנים בוודאי לא צדקו בשתי מלחמות העולם שהם יזמו. החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם הן המדינות המנצחות במלחמת העולם השנייה. אחת מהן הצהירה על ניצחונה באמצעות הרג חסר רחמים של כ־250 אלף חפים מפשע ביפן. אותה מדינה גם הפכה למנהיגת העולם החופשי והצודק.

לעומת זאת, עם קטן תרם כל כך הרבה לאירופה במשך אלפי שנים, היה כל כך צודק בגרמניה בשנות ה־20 של המאה ה־20, ומה הוא קיבל בתמורה? השמדה שיטתית.

עם ישראל נמצא במלחמה. מלחמות מסתיימות בניצחון של צד אחד ובהפסד של הצד השני. רק ניצחון שאין עליו עוררין, צבאי וכלכלי, יכריע את האויבים והמתנגדים שלנו. לא הסברת הצדק שלנו ולא ויתורים. אלה רק יפתחו אצל הצד השני תיאבון ואמונה ביכולת לכופף אותנו עוד. זה בדיוק מה שקורה כיום.

לפני כמה שבועות נפתח בקונגרס האמריקאי לובי למען ניצחון ישראל, יוזמה של המכון האמריקאי "פורום המזרח התיכון" והעומד בראשו דניאל פייפס. משמח שהאמריקאים מבינים זאת. אך ההפנמה הזאת דרושה גם בחברה הישראלית. כי כדי לנצח, אנחנו קודם כל צריכים להחזיר לעצמנו את התודעה של ניצחון וגאוות הניצחון. הרי אחרי כל מבצע בעזה אנחנו הראשונים לספר לעצמנו, וכך לאויבינו ולעולם כולו, שלא ניצחנו. הרי אנחנו הראשונים לספר לעולם שאנחנו לא בטוחים שהניצחון במלחמת ששת הימים היה ניצחון. הרי אנחנו אפילו לא מציינים ניצחון על האויב המר שהיה לנו במאה ה־20 - הצורר הנאצי. וכן, היינו לא רק חלק מההפסד והקורבן שלו, אלא גם חלק מהניצחון הקדוש עליו.

הכותב הוא מנכ"ל תנועת ישראל ביתנו העולמית, חבר בחבר הנאמנים של הסוכנות היהודית, יועץ לשעבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומרצה בחוג לפוליטיקה לתקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים.