השתיקה של הממסד מול ההתפרעויות אוהדי מכבי ת"א מפחידה

מאז הניצחון ההוא ב־1977, הקפיצה לבריכה בכיכר רבין הפכה לשם נרדף לשמחת ניצחון מתפרצת. אישית, אני לא מצליחה להבין מה מעניקה קפיצה בקבוצה של גברים מכריסים ללא חלק עליון, ועוד לא בגלל ניצחון, אלא בגלל הפסד של היריבה - אבל ריקודי “מי שלא קופץ צהוב” זה חינני. לקפוץ לבריכה עם דגל ישראל כי הקבוצה של המדינה הביאה כבוד באירופה - זו מסורת חביבה. אבל לחגיגות השנאה של אוהדי מכבי תל אביב הקיצוניים השבוע אין שום קשר לחינניות או למסורת חגיגות הניצחון שאומצו גם לתחומים אחרים של תחרות.

פעם, כשחגגו איזה ניצחון של מכבי בכיכר רבין, עברתי שם במקרה עם צעיף אדום. לא הייתה בזה שום אמירה, פשוט היה לי קר. המבטים מזרי האימה (שלקח לי קצת זמן להבין) היו אולי מתחלפים בלינץ’ אם הייתי עוברת באדום ליד מסע ההלוויה המכוער ביום ראשון.

כמו בדברים רבים אחרים, בחברה מאבדים את החמלה, את הסובלנות ואת היכולת לראות את האחר. ומי שעליהם האחריות לעצור את התהליך - נשארו בבית. אולי משום שמדובר בהפועל - ובכל זאת אי אפשר לגמרי לנתק את העניין מפוליטיקה - אבל אולי זה גם משום שלאיש לא אכפת. הקרע המתרחב בין מגוון קבוצות בחברה הישראלית וההתבהמות יהיו שם גם כשהפוליטיקאים המנהיגים יצטרכו אותם בשירותם, ושווה להם לטפח אותם ללא הרף.