מנהיג אחד זקן, מוקף חבורת יועצים חסרת מנוח, עלול לחולל עבור ישראל את המלחמה הבאה עם חמאס. לאיש הזה קוראים מחמוד עבאס, ובחודשים האחרונים הוא סימן את תנועת חמאס כשק החבטות שלו. פעם אחר פעם הוא מלקה אותם ומשפילם באופן חסר תקדים שגובל בהתעללות.

כבר תקופה ארוכה הוא מואס בהם, אבל בחודש האחרון נכנס בו הדיבוק. חמאס החלה בהכנות להקמת מינהל אוטונומי, מעין ממשלה זעירה, שתנהל עצמאית את ענייני הרצועה. מהלך מתבקש, לנוכח הניתוק מן הרשות והיחסים המשותקים ביניהם, אבל אבו מאזן ראה בו ניסיון התמרדות שנועד לפרק את ממשלת האחדות בראשותו. ובכלל לא משנה שהאחדות אינה מתפקדת.

במשבר החשמל רשמה סדרת השבי שהוא מעביר אותם שיא חדש של התאכזרות בשלט רחוק. הרשות משלמת לישראל 45 מיליון שקל בחודש בעבור החשמל שהיא מזרימה לעזה. החשמל הזה מסופק בעשרה קווי מתח, שמקורם בשטח ישראל, והם פרוסים לכל אורך הרצועה עד חאן יונס. אבו מאזן, בעצת אחד מאנשיו, החליט להפחית מהסכום 15 מיליון שקל, ולעזאזל אוכלוסיית הרצועה.



ישראל חככה בדעתה מה לעשות. במערכת הביטחון מודעים היטב למצב הכלכלי הקשה בתוך עזה, למים שאינם ראויים לשתייה, לשיעור האבטלה שעולה על 50% ולחשמל, שיגיע רק שעתיים ביום. יש בישראל אף כמה אנשים, שמכירים באחריותנו לרווחת תושבי ברצועה. ואחרים שחוששים כי כשיתרחש אסון הומניטרי, יטיל העולם על ישראל את מלוא האחריות.

חשבו וחשבו, והחליטו לשלילה. עוצמת הזרם צומצמה בשליש, כמידת הסכום שהפחיתה הרשות. לקהילה הבינלאומית סיפרה ישראל, כי מדובר בסכסוך פנים פלסטיני, ואין זה תפקידה להתערב. או בלשונו של שר הביטחון אביגדור ליברמן - ישלמו, יקבלו. לא ישלמו, לא יקבלו. אבל האמת היא, שירושלים החליטה לעשות פרינציפ. אם תממן במקום הרשות את החשמל של עזה, השחקנים באזור עלולים להתאהב ברעיון, ואנחנו נצא הפראיירים של השכונה.


מצוקת החשמל ברצועת עזה. צילום: עבד ראחים חטיב, פלאש 90

את זעקות החמס שעלו מעזה אפשר היה לשמוע עד תל אביב. דובר חברת החשמל ברצועה, מוחמד ת'אבת, סיפר לי השבוע עד כמה עגום מצבם. ישראל, אמר, היא המקור היחידי בעצם של חשמל כיום. וגם בזה הם פגעו. הוא לא טעה. החשמל המצרי אינו סדיר, וממילא עוצמתו פעוטה; תחנת הכוח בעזה מושבתת, כי אבו מאזן זה מכבר חדל לממן את הדלק עבור הפעלתה. חצי מיליון הליטרים שנשלחו שלשום לרצועה מרפיח, במימון איחוד האמירויות, הם כדור אקמול חד־פעמי. מאמץ ראוותני של מוחמד דחלאן, המתווך, להיראות כמי שדואג לעזתים, בזמן שעבאס מפקיר אותם לחסדי אחרים.

איש בירושלים לא הזיל דמעה לנוכח קשייה (האמיתיים) של חמאס בפרשה, אבל הסיפור עלול לחזור אלינו כבומרנג. בימים אלה פועלים מנהיגי חמאס בקדחתנות להשיב את המצב לקדמותו. הם הניחו על שולחנו של אבו מאזן הצעות סבירות ומעשיות לפתרון המשבר. ההחלטה אם לקבלן נתונה בידיו. אם מיצה לתחושתו את סאת ההתעללויות בחמאס, הוא יגיד כן. אם החליט להמשיך לסובב את הסכין, ינקוט סחבת. נכון לעכשיו, האפשרות השנייה סבירה יותר.

הפרשה הזו מגלה עד כמה חמור מצבה של חמאס ביחסיה מול הרשות. לתנועה העזתית אין כמעט קלף לחצים אחד מול רמאללה במשבר החשמל. לעומת זאת, יש בידה פתרון עוקף: לדרדר את המצב, עד שיגיע לעימות צבאי עם צה"ל. האפשרות הזאת לא נפסלה לרגע על ידי חמאס. מנהיגיה אינם רוצים בכך, אבל כעומק דחיקתם לפינה, כך עולה הסיכוי שזה יהיה עבורם המפלט היחידי בטרם כניעה.

בחמאס יודעים, כי לאורך הנשימה של ישראל במלחמה יש גבול. הוא מתחיל להימתח ברגע שבו מתחילים טובי בניה לחזור בארונות. מבחינתם, אין צורך במלחמה בת 51 ימים, כמו שהיה בצוק איתן. די במיליוני ישראלים שיירדו למקלטים, במחאת אמהות ובחילופי האשמות מבישים בצמרת. אם לא תקרה תקלה בדרך, יגבה העימות מחיר מישראל, ויחלץ את חמאס מהשפל שאליו נקלעה.

גם בעיית החשמל תיפתר. אבו מאזן ייתבע על ידי הקהילה הבינלאומית להשיב את הזרם לאוכלוסייה הנאנקת תחת האש ויתקשה לסרב. עם ההרוגים הרבים מקרב העזתים חמאס תחיה בשלום. בסרט הזה הם כבר היו, ואף יצאו ממנו לא רע.

ישראל יכולה כמובן ללחוץ על עבאס למתן את ההתאכזרות שלו כלפי יריביו מבית. אבל היא זקוקה לו מאוד, ובמיוחד לגורמי המודיעין שלו, במאבק המשותף לסיכול פיגועים בגדה ובמזרח ירושלים. כך שולט עבאס בהנייה ושותפיו, ובעקיפין גם בביטחון יישובי הדרום. ירצה, ישלם. לא ירצה, לא ישלם.


חומוס במכה


זה היה השבוע של סעודיה. הוא אומנם הסתיים בקידומו הדרמטי של בן המלך לתפקיד יורש העצר, אבל החל בהדלפה ב"טיימס" הלונדוני. ישראל וסעודיה, נאמר שם, מקיימות מגעים לכינון יחסים רשמיים. בשלב הראשון יחוזקו הערוצים המסחריים. אל־על תורשה לחצות את המרחב האווירי של סעודיה בדרכה למזרח, והשוק הסעודי ייפתח לסחר הדדי. ריאד הרשמית הכחישה כל מגע מסוג זה, אבל ההכחשה הייתה צפויה. מי שאחראיים להדלפה הם האמריקאים, טענה סעודיה, שמנסים לדחוף לנורמליזציה ולהטיל ביצה שלא נולדה.

בשנים האחרונות מרבה ההנהגה הישראלית להתבטא בשבחן של מדינות המפרץ. שר המודיעין ישראל כץ גילה לפני ארבעה חודשים, בראיון לגלי צה"ל, כי ישראל מקיימת שיתוף פעולה עם מדינות אלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר כמה פעמים כי התהפוכות בעולם הערבי פתחו בפני ישראל אפשרויות חדשות. שר הביטחון ליברמן העריך כי אפשר לכונן שלום עם מדינות ערביות עוד לפני פתרון הבעיה הפלסטינית. בקיצור, מישהו שם בירושלים מנסה לרמוז לנו משהו.

וראו זה פלא, אף רמז לא יוצא מן הצד הסעודי באותו כיוון, מה שמעלה את החשש שסימני הנפט נצפו רק מירושלים. מי שיתעמק קצת במצב הפוליטי במפרץ יגלה את הסיבות, ואולי גם יתפכח זמנית מחלום השלום האזורי. סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות מצויות תחת איום קיומי כפול. מצד אחד איראן, מצד שני טרור פונדמנטליסטי. נורמליזציה עם ישראל, עוד לפני שפתרה את הבעיה הפלסטינית, תתסיס את הרחוב ותגביר את הלגיטימציה לפגוע בהן.

המשטרים הללו זקוקים לכתף ישראלית, אבל לא לתיירים ישראלים. מבחינתם, מיותר לסכן את היציבות בעבור הציונים האלה, שיפשטו על השווקים של ג'דה וריאד ועל מרכזי הסחר של דובאי. בטח לא כשאת מה שהן רוצות אפשר לקבל מישראל בחשאי: יחסים ביטחוניים, סחר הדדי ומגעים דיפלומטיים.
מי שבנה על חומוס במכה, יצטרך לחכות.


בשם הילד


ועוד כמה מילים על ההפיכה בסעודיה. ליורש העצר הטרי, הנסיך מוחמד, עדיין לא מלאו 32. אביו סלמאן, המלך, מבוגר ממנו ב־50 שנה. סלמאן בן 82, כגילו של אבו מאזן, אבל חולה ותשוש ממנו. הידרדרות נוספת במצבו זירזה את הדחת האיש מספר 2 בממלכה לטובת קידום הבן.

אם לא תתרחש הפתעה, יירש מוחמד את אביו בעתיד הנראה לעין. הוא יהיה הראשון בדור הנכדים של מייסד השושלת, אבן סעוד, שנמשח למלוכה. זה יקרה בטרם ימלאו לו 40.


הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

tguvot@maariv.co.il