במשך שנים רבות התלבטנו בין שני דגלים. לפני שנות דור, היו אלה הדגל האדום וזה הכחול־לבן, ובשנות המלחמות, ההכרחיות והמיותרות, היו אלה הדגל החברתי והדגל הביטחוני. קטלגנו ותייקנו אז נבחרות ונבחרים לפי הדגלים, בנאיביות של תנועת נוער או גלגול עיניים שטחי של תיוג קל. ישראל פחות חזקה, מאוימת, קולטת גלי עלייה, משוסעת ומחפשת סיסמאות קלות - הנציחה סיפור של נושאי דגלים ומנעד של מיקום, מנהיגים לפי גובה וסוג הדגל.
שמדינה שאינה מדינת רווחה - אינה בטוחה. פרץ יודע שעוצמה חברתית, ביטחון כלכלי, כלכלה צומחת, חברה פלורליסטית וסובלנות הם חלק מאותה משוואה, סימביוטיים ולא ניתנים להפרדה. לא יהיה שלום בלי ביטחון, אבל לא יהיה ביטחון בלי פתרון מדיני ובלי הכלה של כל מרכיבי החברה ושוויון ביניהם.
הביוגרפיה שלי היא אולי קוטבית לזו של פרץ. אני דור שלישי בכנסת, דגניה ונהלל, בת למנהיגות מפא”יניקית – פוליטית וצבאית, למשפחה המוגדרת כאליטה, גם חברתית, לטוב או לרע, חילונים סוציאל־דמוקרטים, לפעמים פורצי דרך. פרץ מצדו הוא יליד בוז’עד שבמרוקו, ילד מעברות ונער עיירת פיתוח, קצין צנחנים, חקלאי, מנהיג בשלטון המקומי, בכנסת, בהסתדרות ובממשלה.
התרעות פיקוד העורף