בתקנון האתיקה שגובש ואושר על ידי מועצת העיתונות, תחת סעיף האובייקטיביות, נכתב: "עיתון סיפור הוא ועיתונאים יבחינו בפרסום בין ידיעות ובין דעות, ידיעה המתפרסמת במסגרת של הבעת דעה יחולו עליה כללי האתיקה הנוגעים לידיעות". יש עיתונאים שכללים אלה הם נר לרגליהם. הם בודקים את העובדות, מגבשים עמדות על סמך אותן עובדות, וכשהם מביעים דעה, הם עושים זאת בצורה עניינית תוך היצמדות לאמות מידה מוסריות שיכבדו הן את הקורא, הן את הכותב והן את נשוא הביקורת.
במילים בוטות מעל דפי העיתון ובחשבון הטוויטר שלו משתלח כספית באופן שמבזה בעיקר אותו, ובוודאי שאינו מוסיף כבוד למקצוע שאותו הוא מתיימר לייצג. ככה זה: במקום שבו היצר גובר על השכל עפות להן האינטליגנציה והיושרה מהחלון. הדבר העצוב בכל הסיפור הוא שמעולם לא ישבתי איתו ולו לשיחה אחת. הוא בוודאי לא יזם כזו ולא חשב שהוא צריך אחת כזו, ולו כדי להכיר מקרוב את מי שעליו הוא שופך רבבות של מילים. למה שיעשה זאת? מה - הוא חייב לקוראים להתעמק במה שהוא כותב? בוודאי שלא. הוא שונא, וזה מה שחשוב. הקוראים הם שבויים, והעיתון הוא כלי הנשק.
רבים וטובים לא הפנימו שתפקידו וחובתו של הדרג הנבחר לבקר ולפקח על הדרג המבצעי והביטחוני. כשעמיר פרץ, שאינו מתהדר בעבר צבאי, כיהן בתפקיד שר הביטחון, רבים מראשי מערכת הביטחון ובהם הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, הביעו התנגדות לפיתוח מערכת "כיפת ברזל". פרץ התעקש, וכיום אין איש שלא מברך אותו על כך. ראייה ביקורתית היא הכרח ויסוד במדינה דמוקרטית, ואי־מימושה הוא לא פחות מאי־עמידה בתפקיד שהבוחרים הטילו על נבחריהם.
יש הבדל בין העבודה היומיומית המצוינת שמבצעים לוחמי השב"כ לבין ההערכות האסטרטגיות שמעבירים ראשיו לדרג המדיני. הביקורת הנה עמדה לגיטימית, שמטרתה להתריע על הכשלים בהתנהלות באזור המזרח התיכון. אם בשל כך זכיתי מכספית לכינוי "עגלון", אני גאה להוביל את העגלה הזו. כי עם כל הכבוד הראוי, מדינת ישראל וביטחונה חשובים לי טיפה יותר מאהדתו של כספית.
התרעות פיקוד העורף