התפיסה המקובלת בשדה הפלילי היא שוויתור לדג הקטן "שווה בנזק המלך" כדי לדוג את הדגים הגדולים. "מוסד" עד המדינה אינו אהוד אך מקובל בכל המדינות המקפידות לקיים הליך פלילי מסודר, ולמזלנו, מדינת ישראל נמנית עמן.
במקרה של הרו, לפחות על פי הפרסומים עד להוצאת צו איסור הפרסום, מדובר יותר בהסדר טיעון מקל מאשר בהסכם עד מדינה. זאת, משום שככל הידוע, הרו עצמו אינו חשוד, לא בפרשת 1000, לא בפרשת 2000 ולא בפרשת 3000, אך הוא כן חשוד בעבירות חמורות אחרות, הקשורות לחברת הייעוץ שבבעלותו, ועל פי החשד, שם נאספו ראיות חזקות על פעילותו במצב של ניגוד עניינים, שבו פעל, בהיותו ראש המטה של ראש הממשלה מצד אחד ובעל חברת ייעוץ בכובע אחר.
מדובר בפעולות הנגועות בחשד מבוסס למדי של שוחד, שגם הוא נמצא על הרצף העליון של עבירת ניגוד העניינים. אך מכיוון שלדעת רשויות האכיפה להרו יש מידע ואולי גם ראיות נוספות שבכוחן לבסס חשדות קיימים ואף חשדות כאלה שבינתיים אינם קיימים בתיקים המדוברים, נעשתה איתו עסקה, כך על פי הפרסומים, שעיקרה: אתה תבסס לנו חשדות בתיקים האמורים, וככל שבידך תמציא ראיות וסיוע, ואנחנו, רשויות האכיפה, נקל עליך בסעיפי האישום ובעונש בתיק האחר שתלוי ועומד נגדך. זו כאמור אינה עסקת טיעון קלאסית, אך היא עונה על הצורך החקירתי.
התרעות פיקוד העורף